מה יעשה אדם שבלבו תועפות אהבה בעודו מתייסר בחרדה חברתית? יש להניח שיאמץ לו נחש פיתון. אם זה לא הפתרון שעולה באופן אוטומטי בדעתכם, כנראה שהסדר העולמי מגונן עליכם, ולמדתם להסתגל למוסכמות. הגיבור של רומן גארי מעניק לפיתון שלו דירה בפריז וזוכה בתמורה לחיבוק עוטף. מדי פעם הוא הולך לזונות. הספר הזה גרם לאונה הימנית של מוחי להתנגש באונה השמאלית. אף משפט כאן לא מובן בצורה הלוגית שסיגלנו לעצמנו מינקות. כל משפט נדמה כמכיל איברים אקלקטיים המוליכים למסקנה שזורקת את ההבנה למחוזות אבסורדיים.
בצירוף מקרים, שלא כולו נעים, קראתי את הספר בעודי מתבוננת בהתנהלותו של אדם שנתקף בסחרחורות עזות וראייה כפולה. בזכות "חיבוק–גדול" יכולתי להזדהות עם תחושותיו המטלטלות של היושב מולי. מבטי נדד בין דפי הרומן לבין ניסיונותיו של החולה לארגן לעצמו קרקע יציבה. רק לאחר קריאת מחצית מעלילות מסייה קוזֶן, סטטיסטיקאי פריזאי מבועת, התחלתי ללמוד את חוקי גארי, לפרק משפט ולשאוב ממנו את מלוא האירוניה שלשמה נוצר. בתוך כך ידעתי שההנאה השלמה צפויה רק בקריאה שנייה ושלישית.
מוצגת לפנינו תופעה אומנותית חד–פעמית, יצירה דיסוננסית נפלאה שתורגמה לראשונה לעברית. עושר תוסס של תובנות וידע והרהורים פילוסופיים, מובע בלשונו של אדם מוגבל רק כביכול. "אני שונה כמו כולם!" הוא זועק בסיום האלטרנטיבי של הרומן. קוזן, רווק שהכל מאיים עליו בכרך הצרפתי הגדול, מבטא את זעמו באופן המשעשע את הקורא שיבין לבסוף שמדובר באומללות. קוזן אינו מתכוון להצחיק. הוא בורא חוקי קיום אישיים, ומתפקד היטב בעיקר בדירתו הקטנה, בחברת פיתון ועכברה שהייתה אמורה להזין אותו.
זהו טקסט קורא תיגר על כל מבנה דוגמטי של קיום, אנושי או אחר, של מציאות ושל פרישת סיפור. זה סיפור שבא לנפץ בכעס (המבוטא בעידון נפלא מפי הדמות שהניח הסופר בחזית סיפורו) את כל הרהיטים המקובעים בנפש האורבנית המסודרת, הכפופה להרגלים. גארי מלא חמלה כלפי קוזן שלו, גיבור בעל כורחו, שחרדותיו החברתיות מוליכות אותו להתמזגות רגשית עם פיתון, עד כי אין הוא מבדיל עוד בין תחושותיו לבין תחושות חיית המחמד שלו.
הספר יצא לאור בצרפת ב–1974, אך הוא יצירה מהפכנית בסטנדרטים האומנותיים והחברתיים של 2017. "קודם לכן לא הופיע בצרפת שום ספר דומה לו", כותבת המתרגמת דורית שילה בסיפא. "החדשנות בו היממה את כל מי שקרא אותו". זוהי חדשנות מאתגרת נכונה לכל זמן, ובמיוחד לכאן ועכשיו.
"מדאיגה אותי רק האנטיפתיה המשונה הזאת, העוינות והדחייה שהאנשים מרגישים כלפי פיתונים", אומר קוזן הניצב ימים מול דלת אהובתו הבלתי מודעת, וזר סיגליות בידו. תחשבו על אירופה, על ישראל, על שנאת זרים, על חרדה מפני מהגרי עבודה או שחורי עור (קוזן מתאהב בשחורת עור דווקא מפני שגם הוא נגוע במוסכמת המדרוג החברתי), או יהודים. עכשיו תחשבו מחדש.
***
אוריפידס הציג לפניהם דמות קשובה לנפש האישה ולא למוסכמות הגבריות על אישה. הרהורים רצחניים חולפים לא אחת בדעתם של בני זוג נבגדים, מזכיר בוזגלו, אך לעתים נדירות הנקמה מתבצעת. מדיאה הלכה אל מעבר לסוף ורצחה את ילדיה. "ילדים שלי, כמה שנים עוד תמשיכו/ להושיט ככה את היד המתוקה שלכם?/ הנה, אני כבר מתחילה לבכות./ כמה אני מפחדת!/ סוף סוף המריבה עם אבא נגמרה,/ אבל העיניים שלי בכל זאת רטובות מדמעות".
"הצופים יודעים כל הזמן ש'כאן לא אמריקה'", כותב לאור במסה על סרטי זוהר, "מציצים" ו"חור בלבנה". "כאן לא הוליווד, כאן העתק עלוב של מה שנקרא קולנוע (...) זהו תפקידה של העליבות בסרטים הללו: האהבה, הסקס, מועדון הלילה שבו שר (...) אריק איינשטיין והוא עצמו כזמר פופ עלוב, עם מוזיקה מלווה מחורבנת".
התרעות פיקוד העורף