1. בעניין הטרדות מיניות: יש לי הרגשה מוזרה, והיא מבוססת על מחקרים אקדמיים רבים - טוב, מעטים - טוב, היא מבוססת על מחשבה בלתי רצונית שקמתי איתה בבוקר, כי חדר השינה שלי חשוף לשני בתי ספר בשכונה, ששניהם משמיעים בחמש־דקות־לשמונה מנגינה קולנית לציון פתיחת יום הלימודים, האחד משמיע את גרסת הפסנתר האוטומטי לנעימתו המפורסמת של סקוט ג'ופלין, זו שכיכבה בסרט “העוקץ" (כמה קשה היה למצוא הקלטה של פסנתרן אמיתי מנגן את זה? זו פחות או יותר הנעימה המפורסמת ביותר בעולם, אחרי הדבר הזה שפעם היה בוקע מכל מכשיר נוקיה);
 

ובית הספר השני, מצדו השני של חדר השינה שלי, משמיע כל בוקר, באותה השנייה בדיוק, ביצוע פי־אלף־יותר־חוה־אלברשטיין מזה של חוה אלברשטיין עצמה, לשיר הארגנטינאי “חיוכים" (כדאי ללמוד/ מן הפרחים/ לא לקמץ/ בחיוכים), שיר שגם כשהוא לא מגיע בחמישה לשמונה בבוקר דרך מערכת כריזה מימי המנדט, הוא הוכחה חד־משמעית לכך שהעולם כנראה אינו זקוק יותר לשירים, או לחיוכים, או לזמרות, או לארגנטינה;
 

אז השילוב בין שתי התפלצות המוזיקליות הללו, כאשר הן נכנסות למוח ברגעי השינה האחרונים והאבודים, יכול להעיר אותך עם מחשבות משונות מאוד. וזו המחשבה המשונה שאיתה קמתי:



שבכל מה שקשור להטרדות מיניות, חלק גדול מהצלחתו של גל המחאה האחרון קשור לכך שלראשונה, מאז המהפכה המינית של המאה ה־20, גברים החלו לתמוך בזכותן של נשים לקבוע מה מותר ומה אסור ביחסים בין־מיניים. 
 

ויש לזה הרבה סיבות. אבל אחת מהן, דומני, היא הכמות הבלתי נתפסת של פורנו משובח בחינם, שגברים נחשפים אליה ב־20 השנה האחרונות. אנשים מוכנים לוותר על עמדת כוח משתי סיבות: כי אין להם ברירה, וכי הם כבר לא צריכים אותה כל כך. שתי הסיבות נכונות במקרה הזה. מצד אחד, כוחן של הרשתות החברתיות העמיד בסכנה רבה את היכולת להיות חרא של בנאדם ולהסתיר את זה לאורך זמן. מצד שני - מעולם לא היה קל יותר לצלול לתוך עולם עשיר של פנטזיות מיניות בלי להסתכן. חמש דקות, קליק־קליק, תודה רבה, אפשר לסגור את המכנסיים ולחזור להיות מוסריים.
 

לקח לי זמן להבין מה מטריד אותי באחדים מהקולות האולטרה־גבריים הללו, שלפתע הפכו לפמיניסטיים. משהו בהסכמה המהירה מדי, בהכאה המתרפסת על חטא, בהכרה שאם לא יביעו תמיכה בקו המפלגתי החדש - ימצאו את עצמם על הגיליוטינה. ושיהיה ברור: המהפכה הזאת טובה ורצויה, ובסופו של דבר, אחרי שיתפזר עשן הקרב, אחרי שיפנו את החללים - גם אלה שהיה מגיע להם וגם אלה שלא - תעשה רק טוב לכל הצדדים. אבל השיח על מין, על המיניות עצמה, הפך לחד־ממדי ואלים, לנקמני מצד אחד של המתרס ופחדני מהצד השני. ומשהו, בצד הפחדני של המשוואה, היה מהיר מדי בוויתור על שליטה רבת־שנים.
 

זה כי הם לא באמת ויתרו. הם רק נסוגו לאזור הביטחון. האזור הסטרילי, הדיגיטלי, שלא צריך יותר נשים אמיתיות כדי להגיע לסיפוק. למה להסתכן ברגשות אמיתיים שבאים יחד עם יחסי מין אמיתיים? למה להסתכן בדבר המפחיד הזה, אינטימיות? זה יכול להוביל לדחייה, להשפלה, למבוכה רגשית, להאשמות הדדיות, שלא לומר - האימה! האימה! - להתאהבות. 
 

לא לא, אנחנו מסודרים, תודה, לצדכן במאבקכן הצודק. רק תנו לנו רגע - איפה מוחקים את ההיסטוריה בדפדפן? 
 

2. בעניין הלאומנות: פעם, בצבא, נתקענו על ראש הר בסערת שלגים שלא נגמרה, ובמשך שבוע היינו פחות או יותר במצור. מנותקים מהעולם. אחרי כמה ימים נחת מסוק אחד בודד שהביא עמו דלק ואוכל קר, אבל חוץ מאותו מסוק אף אחד לא היה יכול להתקרב אלינו. וקרה לנו דבר מעניין:

מעט האנשים שהיו במוצב המבודד החלו לפתח סוג של שבטיות חדשה, מעין גישת “אנחנו נגד העולם" חדשה ומוזרה (מוזרה, כי לכולם היה ברור שהעולם לא עשה לנו כלום, והשלג לא היה איזו מזימה של השלישות, ואין את מי להאשים בבידודנו חוץ מאשר את מזג האוויר). אנשים, אחרי יום־יומיים, החלו לדבר על העולם שמעבר למוצב ההררי והמושלג כעל ישות עוינת שלעולם לא תבין אותנו; החלו להרגיש שכל מי שלא איתנו - כולל אמהות, אבות ואחים - עדיף שלא יחכה שנחזור הביתה, כי נמאס ממנו ושיישאר שם ושלא יטריד אותנו בשאלות מיותרות; ובכלל עדיף שהשלג ימשיך לרדת ולא נצטרך יותר לחזות בעולם החיצוני, שהוא מושחת ורקוב. זאת הייתה ההרגשה: שהם, שם, בעולם, מושחתים ורקובים, ושרק אנחנו חושלנו על ידי חברות אמת, מים שקפאו בברזים, חוסר בקפה ובלחם טרי, ובייחוד על ידי קור מוחלט, לבן, מטהר.
 

עוד יום ועוד יום חלף בבידוד זוהר, והחיילים הפסיקו להתקשר הביתה דרך הטלפון־חוט שהיה מתוח בין המוצב שלנו ובין מרכזיית הטלפונים, עשרה ק"מ מתחתינו, בבסיס האם. דומה שלא רק שלא היינו זקוקים יותר לקשר אנושי מעבר לזה שלנו, אלא שעצם קיומם של אנשים בעולם שמתחת לפסגת ההר, ובייחוד אנשים שהכרנו ושדאגו לנו - היה מחליש ומעצבן ולא מועיל. בשביל מה יש אנשים אחרים בעולם אם הם לא מסוגלים להועיל? זה היה כאילו שורטט מעגל דמיוני, וכל מה שנכנס בתוכו היה אמיתי ושלנו, וכל מה שמחוץ לו היה אשליה מרושעת.
 

 מובן שזה לא היה נכון, אבל זו דרכו של מצור: ככל שאתה יותר מנותק ממידע מבחוץ, כך אתה נוטה יותר לצופף שורות ולהגן על מה שבפנים. שזה בדיוק הדלק המניע את הגל הלאומני ששוטף את העולם בשנים האחרונות. אנשים שנשכחו מאחור, שאיבדו את פרנסתם לגלובליזציה, ואת זהותם (הלאומית, המגדרית והערכית) להתקפה ליברלית שנמשכת ברציפות מאז אמצע שנות ה־60, מצופפים שורות ונלחמים בחזרה. ככה זה כשאין תקווה: אם אתה לא מרוויח כלום מהעולם החדש, אתה מנסה לגרד כמה שיותר ממה שנשאר מהעולם הישן. 
 

אבל זה ייגמר. השבטיות האלימה תעשה מלחמה אחת יותר מדי, כמו שהיא תמיד עושה. רק עשו טובה ותשתדלו לא להיות בסביבה כשזה קורה. וזה יקרה, כי לשאיפת כוח אין גבולות, והיא תמיד תשאף ליותר מדי. זה מה שקרה במוצב הקטן שלנו: יום אחד השלג פחת בעוצמתו, והגיעה משאית מקרטעת מלאה באוכל חם מהמטבח הפלוגתי. אוכל די דוחה, האמת, שאריות מארוחת הצהריים של הבסיס שמתחתינו, אך בשלב הזה אנשי המוצב היו כל כך לוקאל־פטריוטים, שהם התחילו במריבה בלתי מוסברת (ואלימה במיוחד) עם הנהג שהוביל את האוכל, ושלחו אותו כלעומת שבא, ושידחף את האוכל החם שלו למקום שבו השמש אינה זורחת על מטאפורות אנאליות. הנהג ברח, אנחנו נשארנו עם אוכל קר, ולמחרת בא קצין בכיר והכניס את שלושת מנהיגי המרד לכלא, ועוד באותו יום קיבלנו ארוחה חמה. וכן, היא עדיין הייתה מגעילה. זה לא סיפור עם סוף שמח, מבחינה קולינרית. אך מבחינה צה"לית - עשר. 
 

3. בעניין טראמפ: בן אדם אחד שמגלם את רוח התקופה כולה: השבטיות האלימה בכל טיפשותה, הגבריות הגסה בכל אהבליותה, הכוחנות שהיא כל כך כוחנית, כל כך בזה לאינטלקט, שהיא כבר לא מסוגלת לבטא מילים בלי לעוות אותן. שהיא כל כך שבויה של אנרגיית האנטי, שהיא יוצאת אפילו נגד חוקי הלוגיקה, שלא לומר חוקי הטבע (הרגע הזה שבו הביט בהתרסה בליקוי החמה ללא משקפי שמש היה מעבר לכל סאטירה אפשרית).
 

אבל אם יש אדם אחד שהוא מראה מושלמת, זה טראמפ. מראה מושלמת של כל מה שמקולקל באלה שמביטים בו. תאוות הבצע שלו היא הממוצע האנושי, כפול עשר. גסותו הגברית היא הגבריות עצמה כפול עשרים. טיפשותו, עיוורונו (המטאפורי, לא זה שיבוא אחרי שימשיך להביט בשמש עוד כמה פעמים) הוא עיוורונה של האנושות לחולשותיה שלה כפול מאתיים. מי שחושב שטראמפ הוא “האחר", אינו מבין דבר וחצי דבר על עצמו.