כל הדמויות והאירועים בסיפור בדויים, חוץ מאלה שלא. כל השגיאות במכתב מהמקור, למעט הניקוד.

"מה אומר לך השם הבא, איציק? ואלרי שלחוב. משהו מצלצל? משהו צף בזיקרון? אני ספק אם תזכור את הח"מ, איציק. אולי מהשגיעות קתיב שלי. ומכל הארצות בעולם מאיפו אני כותבת לך?... מדָקאר, סנגל, מערב אפריק, על החוף אטלנטיק. ולמה דווקה בדיוק עכשו, 35 שנים מאחרי ימי גל"צ העליזים, ודווקה לך?

כי שוב פעם הוא חוזר המוסג מוות לחיי, כומו אז, אבל לא מרצון שלי. ומִפְּנֵישֶׁה שזה לא סיפור פָטָלִי שמושך סודות ומיסטורי עד שמשהו מתגלה בסוף ולא צריך לפחוד שמגלה כאילו סוף של הסרט, אז כדי שהמָטֶרְיָה הזאתי יהיה ברורה ואני לא יצטרך לחזור עליו וליראות כאילו מרחמת לעצמי ובגלל זה מוגעלת מעצמי, אני רק יזכיר שלפני 3 חודשים, באמצע שאני מתחילה לַ’רְגיש בפעם הראשונה כאילו השמיים ברכו (בירחו?) אותי סוף כל סוף בחיים, ויש מקום שאני מרגישה שַׁיֶיחֵת לו ואנשים ומטרה (מתרה?) ומתחילה לתפוס שאני ב’מֶת בגן עדן כאן (אני בסנגל כבר 17 שנים) ובאמצע עבודה על סרט חדש, ראשון שאני מייבמת פה בַּ’צְמי (אני הבמאי עם שותף), ולפני חודש וחצי אני היקייתי (הקאתי?) פיתום (פתאום?) את נשמתי ואחר כך איבדתי את ההקרה והתעלפתי, ובבית חולים דוקטור אמר שיש לי מין מחלה אפריקנית מליגמנטית, שזה כומו סרטן. בוםםםםם!



ואין שום תרופה אין מה לעסות רק צריכה לנוח הרבה ולחכות להמוות שיבוא. קכה (קחה?). פשוט מאוד. לחכות בקיף. 3 חודשים מקסימום, אמר דוקטור באראס עלי (הרוב סנגלים הם באיסלם, והרבה מילים כאן, בעיקר ברכות, מא־סאלאם, מאברוק וכזה, זה בערבית, מהסוחרי עבדים שהיה להם פעם) - ומה־3 חודשים נשאר כבר רק 1 וחצי. בוםםםםם! אני הולכת למות. אני. אני עוד לא תופסת את הסבטקסט הזה. ‘כל אופן, אני מנצלת זה שיש לי כמה שעות בשקט, בלי האַקְסֵס של הכאבים האיומים, ופתאום (פיתום?) כותבת דווקה אליך. ובעברית, שלא כתבתי ודיברתי שנים. כל השגיעות נישַ'רוּ. למה לך?


לא יודעת. יש את הבנזוג תומא כבר 3 שנים, והוא דווקה רוצה ל’בִין ולָ’זוֹר, אבל דווקה עכשב לא מסוגלה לסבול תכונות ואופי אתניק־אפריק, במיוחד של העם שהוא בא מתוכו, שמקבלים הכל, הפסק דין וגורל, ומורידים ראש בקניעות (קניאות?). כי למות זה חלק מאקזיסטאן אסאנס של הסינגלזים וכל המערב־אפריקנזים, ואני לא. לא אני. אתה לא הַיִיתה מָ'מין, אבל לא כומו אז, אני דווקה מתרגזת על זה ואני מנסה לחפס בתוכי כוח להִתַּ'בֵּק עם הגְּזֵרָה.

מפנישֶׁה אני לא מהאלה שמתיישבת בצל של העץ באובב ומחקה לסוף, בתוך שקט נפשית סטואי וענן של זבובים. ויש לי ילדה, בת 12, אננדה. אבא שלה פואט, מתשורר קונגולזי יפה שמת מ־HIV, והיא עַחְשָׁב בתקופה התבגרות שלה, מרוגזת מנופחת כל היום, והכל מדרדר רק עלי - זה שהיא יותר מדי לבנה לשחורים ויותר מדי שחורה ללבנים, זה שאני יותר מדי פרוטקטיב עליה מצד אחד ויותר מדי באמוק בתוך הקולנוע שלי מצד שני, ומהורעות והחוקים של ה־ISD, הביתספר האינטרנשונלי שלה. קכה שאני החלתתי (החלטטי?) לא לאַרבב אותה בבַּ'יוֹת שלי, ויש לי את המשפחה של החברה הכי טובה שלי, מרים, שפרופסורית לפיזיק כאן בצ׳יקה אנטה דיופ, אוניברסיטה מרכזי של דקאר, שיודעת ועוזרת, אבל בשבילי היא חשובה בתור מי שתיקח את אננדה כומו בת שלה, מאחרי שאני כבר לא יהיה פונקציונלית".

***

זכרתי אותה. נפגשנו לראשונה בהזדמנות מוזרה. ירדתי בצהריים אחד של שנות ה־70 בפרישמן אל הים, לראות הצגה יומית בקולנוע "דן" שבפינת רחוב הירקון. נסים אלוני הלך מולי, קצת מבוסם, כנראה, בחזרה לביתו שברחוב דיזנגוף, מהמסעדה ברחוב גאולה שבה אכל בכל יום בצהריים. “לאן?" שאל.

“ליומית", אמרתי. “איזה סרט?" התעניין. “מערבון עם אודי מרפי", אמרתי, והוספתי. “בטח סתם דְרֶק". אלוני חייך. “יופי. אני דווקא אוהב סרטים כאלה. אפשר להצטרף?". הסרט היה באמת נחות, שעשה הגיבור המעוטר ביותר בצבא ארצות הברית, בקריירה הקולנועית הלא מעוטרת שלו. הכרתי אותו כמה שנים קודם: גבר ממוצע קומה, עגמומי וביישן. הוא הופיע בישראל בסרט הדבילי “מבצע קהיר", בבימוי מנחם גולן, שהייתי אז איש יחסי הציבור שלו.

וכשאודי נפרד מנערתו במערבון, בסצינה סטריאוטיפית לעייפה, חשתי מרפק בצלעותי. בחושך הבחנתי בדמות צנומה ובפנים בהירות שהביטו בי. “תראה את החבר שלך", לחשה הדמות בקולה של נערה. נסים היה מהופנט למסך וראיתי שלחייו מבהיקות באפלה מדמעות. “יש בעיות?", שאלתי בזהירות. “מה? לא. שום דבר", לחש נסים, עיניו במסך המהבהב. “אני תמיד בוכה בסרטים כאלה. “אבל במערבונים סוג ב'?", הסתירה הייתה לא מובנת. “כן. כלומר, ככל שהסצינה יותר פתטית, אני בוכה יותר. לכן אני הולך לסרטים כאלה", אמר. משמאלי אמרה הנערה, שאיכשהו שמעה הכל: “גם אני ככה. מחפשת ‘זדמנויות לבכות בסרטים, למה שבחיים זה נהיה בלתי אפשרית". ההיגוי שלה היה זר, בנעימה צרפתית, צבעונית.

כשהסתיים הסרט חשבתי שתרצה לחבור אלינו ולא מצאתי אותה - אבל יום אחד, אחרי כשנה, כשעבדתי בתחנת השידור הצבאית, ניגשה אלי במשרד התחנה חיילת נאה, עזת מבט, בעלת שיער בהיר, ארוך ואסוף, ואמרה בקול עמוק: “שלום. אנחנו בכינו פעם ביחד בסרט, אתה ואני וניסן אלוני". לרגע לא הבנתי וכשהבנתי תיקנתי: “נסים אלוני", ורציתי להוסיף, אני לא בכיתי, אבל ויתרתי. “ומה את עושה כאן?". הנערה, דקה ושדופה עד לחמלה, אמרה, במה שהתנגן לי כאירוניה עצמית הגדולה מסדר שנותיה: “מחפשת כתף לבכות עליה...". בטח נראיתי נבוך וגמגמתי משהו והיא טפחה על ידי ואמרה: “אל תדאג. לא אתה. אני יודעת שאתה נשוי וילדים. זה לא ברשימת ‘מותר' שלי...", היא אמרה ששמה ואלרי ושהיא פקידה חדשה במשרד קצינת הניהול.

בשנה הראשונה שלה בתחנה פכפך בה אי־שקט חשאי, שהתפרץ במהירות, כמי שתפקידה קטן למידותיה היצירתיות והתבוניות, אף שעשתה אותו היטב. כשהבחנתי בכך נתתי לה “פינה" באחת מתוכניות התרבות שערכתי והגשתי, במקביל לעבודתה המשרדית. היא סקרה שם מגזינים לתרבות ולאומנות בארץ ובעולם ועשתה זאת בקלילות ובמיומנות. סייעתי לה בניסוח, כי כתבה עברית בשגיאות נוראות. גם עורכים אחרים בתחנה ביקשו שתעבוד עבורם.

היא הייתה מהירה, אינטליגנטית, ידעה כמה שפות ולא הייתה בה חשיבות עצמית מוגזמת. במהירות נחלצה מהפקידות והפכה לכתבת־עורכת מהמניין. גם עניין חברתי החל להתעורר בוואלרי - וכמה מטובי אנשינו, אלה שנבחרו מבין מאות לשרת בתחנת הרדיו הצבאית בשל הרמה האינטלקטואלית, הכישרון והייחוד האישי (או בגלל השתייכות למשפחות־על, מה שמכונה נפוטיזם), ניסו לחזר אחריה, כי היו בדמות הדקה והיפה גם מחויבות, כוח ואישיות מרתקת. ואלרי נפנפה את כל הבחורים שנהו אחריה - לא בגסות, אלא כאישה המגחכת על נערים מאוהבים ובהבעה של “אני לא במשחק הזה", שהקנתה לה תדמית של לסבית. רק לאחד מהם חָבְרָה, עדי, ששמו הרשום (והשנוא עליו) היה עָדִין קליין, ושכשמו היה נער יפה ומעודן, כמעט נשי.

עדי היה עורך מוזיקלי, נער ציני, שנון ומר, בעל חשיבה אנרכיסטית חדה, יכולת מדהימה למניפולציות רעיוניות מהפכניות, התנשאות שמקרינה לבן שיחו תחושה שאין הוא מעריך אותו, בז לו או משתעמם מדבריו. גם לו יצא שם של חובב בני מינו, אף כי - כמו ואלרי - לא היו לכך “סימוכין בשטח", שיוני מ"היומן" נהג לדרוש מכתביו.

עדי צבר לו חסידים בתחנה ומחוצה לה, ובשעות אחר הצהריים, כששב השקט ליפו ולשיכוניה האפרוריים ואנשי מחלקת המוזיקה הלכו הביתה, היו אותם חיילים, עורכים, מגישים, כתבים ומפיקים וכמה אורחים מבחוץ, יושבים בין כונניות המתכת בתקליטייה, ועדי היה מרצה בפניהם, רבע חיוך מתעתע, סרקסטי, תלוי בקצה שפתיו, מקעקע תפיסות רעיוניות מקובלות במחשבה העולמית ומפעפע חומצה לעגנית על הוגי התפיסות האלה ומשווקיהן.

בוקר אחד, כשהגעתי לתחנה, ראיתי חיילות וחיילים צעירים שנקבצו באֵלֶם במזכירות ופניהם מוכות תדהמה. עוזרת קצינת הניהול סיפרה שעדי התאבד. אחר כך הסתבר שעשה זאת בדרך מקורית: נכנס בערב לים, ליד הכניסה הצפונית ליפו, הלך במים, לא נאבק בגלים, לא אינסטינקטיבית ולא ברפלקס, עד שנבלע בתוכם, פשוט, כמו ילדי המים בספר הילדים הישן, שקע במצולות; חידתי, מוקסם מהתגלות הקץ וכנראה ללא כל פחד. ואז סיפרו שוואלרי ליוותה אותו. אחר כך ישבה על החוף - ומשלא שב, הלכה לתחנה והודיעה על כך בטלפון לקצינת הניהול. גופת עדי התגלתה בבוקר, צפה על בטנה, ליד קו החוף.

הסיפור נשמע כלא ייאמן וקיוויתי שוואלרי תבהיר אותו, כשתבוא לעבודה. היא לא הגיעה לתחנה באותו בוקר ולא השתתפה בהלוויה הגדולה - אמו של עדי הייתה אשת חברה נודעת ואביו יבואן מצליח. בן יחיד להורים שהיו כבר בסוף העשור השישי לחייהם. בהלוויה החלו לפעפע השמועות שעדי גילה לכמה מחסידי ה"כת" שלו על כוונתו לשים קץ לחייו בדרך זו, ושהם וגם ואלרי הניחו לו לעשות כרצונו ונפרדו ממנו בחיבוקים. היו שטענו שהיא אף עודדה אותו למעשה, והיו שהגדילו וקבעו שהיא שדחפה אותו לכך. מכאן ועד ללחישה הצורמת “רוצחת" וגם “חתיכת מכשפה לסבית קטלנית", לא עבר זמן רב.

איור: ליאב צברי

ואלרי לא נראתה בתחנה גם בשבוע שלאחר ההלוויה ולא ענתה לטלפון בדירתה. אחרי שבוע חזרה, שותקת, נמנעת מלחבור לאנשי התחנה, מתעלמת ממבטים קשים ומרתיעים. כשניסיתי לשאול אותה, הרימה את כף ידה כבהתראה, מסמנת שלא תדבר על כך. והיא באמת לא אמרה מילה והרחיקה עצמה מהאחרים. אחרי חצי שנה, שבה התרכזה בעבודתה, נכנסה פתאום לחדרי ושאלה אם אהיה מוכן לקרוא תסריט שכתבה.

ישבתי וקראתי 25 עמודים, תסריט לסרט קצר, שזיהיתי במורבידיות שלו את סיפור הקשר הסימביוטי של ואלרי ועדי, שני צעירים ברמות תבונה גבוהות, זהים בתחושת הזרות וההתבוננות הספקנית במציאות; שניים שהמשיכה ביניהם רוחנית בלבד, שכן עדי - בתסריט נקרא “נרקיס" - הוצג כהומו, שעם כל תבונתו, תעוזתו והבוז שלו לסדר הקיים, מסתיר את משיכתו לבני מינו ומתבייש בה. ואלרי - בתסריט היא הייתה “אני", המספרת - אינה נמשכת אליו גופנית, אך מעריצה את דרך מחשבתו ואת תעוזתו. הייתה סצינה שבה שניהם ישנים עירומים בחדרו של עדי, על מיטתו (“לעבוד על אמא שלי הדפוקה", הוא אמר שם, “שתחשוב שאני בסדר". “רילֵקְס. אתה בסדר גמור", אומרת לו “אני". “לא לפי המושגים שלה", הוא משיב). במקום אחר “אני" אומרת, ספק לו, ספק לצופים, ספק לעצמה, שהיא משוכנעת שאין בה את הכושר לאהוב מישהו או מישהי. “אולי משום שאני משתוקקת לאהבה מופשטת, נקייה, שוויונית, אחרת לחלוטין, גם בפירוש הנפשי וגם בפירוש הגופני".

אבל רוב התסריט הקצר הוקדש למשוכנעות חסרת ספקות באקט ההתאבדות של עדי, כלומר נרקיס, כשהמיתוס של סיזיפוס של אלבר קאמי משמש לו השראה ומאפשר לו לפתח תזה קצרה, שהוא אמור לקרוא מול המצלמה: “אני אדם צעיר שמוותר במודע ובהכרה צלולה על הכרחיות חיי, מול עולם מעורער, מנוכר, מרושע ומטומטם. אני מוצא שנולדתי טרם זמני, להורים הלא נכונים, שאין לי כלפיהם אהבה או הערכה, בלשון המעטה; בסביבה משמימה, גסה ותובענית, שערכיה המעטים שונים לחלוטין מערכי. האכזבה, האבסורד, תחושת הריק והגועל הגוברת בי, חוסר המשמעות הכולל והסירוב המוחלט ללכת במסלול שנקבע לי, ממריצים אותי לסיים את הסיפור בדרך הכי הוגנת שאפשר: בשקיעה לתהום שהיא בעצם עלייה ממנה - וגאולה. סוף לחיים ללא תכלית במוות שהוא תכלית והתחלה". בסוף התסריט סופדת “אני" לנרקיס מול הים, מקבלת את מעשהו כאקט תבוני של ישועה ומבטיחה ללכת בדרכו, בקרוב מאוד.

הייתי נרעש אחרי הקריאה ולא יכולתי לחלוק את נרעשותי עם איש. חששתי מאוד מאותה קבלה מעשית ויישומית, בלב שלם ובהסכמה מלאה, של התפיסה שהתגבשה אצל קאמי (שאהבתי מאוד את ספריו “הדֶּבֶר" ו"הזָר", שנכתבו בימים הקשים של הכיבוש במלחמת העולם השנייה), עם התהליך האובדני ומִשאלת המוות. ואלרי כמעט לא השתמשה בכלים ספרותיים של הרחקת מציאות, סמלנות או הדמיה וחששתי שהיא מציבה את עצמה בעמדת פרידה מהחיים.

***

“אתה באתה בבוקר לתחנה ואמרתה לי שלא יחולתה לישון בלילה מהד’גה (דאגה?). שתסריט שלי, במיוחד בסוף, נשמע לך כומו צעקה עזרה גדולה. אני חִיַיחתי אז ולא אמרתי קלום. חשבתי שאתה בחלל (בכלל?) שומרן, קונזרבטיף, כומו הורים שלנו, לא מבין מה זה אינֶר קומפלקשן וסוּבְּלימָאסי. אבל לא נתתה לי ללכת, אמרתה תישבי, סגרתה בדלת ולא היה יִכְפַּת לך מה ידברו ויחשבו אנשים בתחנה, וניסיתה לדבר אלי לנשמה כומו אח גדול, שבֶּמֶת יִכְפַּת לו מִימֶני, על החיים, שהם ב׳צם נצח נמשכת, איטֶרניטי, מול מוות שחַד־פעמי, יוּניק, קצר.

שחיים צריך לחיות גם אם קשה ומלא בָּ׳יוֹת וייעוּשׁ. ואמרתה, שסקֶפְטיסתים כמו אני לא יחולים פיתום לַ׳אמין שיש איזה סוג של חיים חדשים אחרי מוות, שאפשר לַ׳תְּחיל אותם מחדש בצורה פוזיטיבית. כי אין לחיים טייק 2, אמרתה, אני זוכרת, שאתה דואג עלי מאוד, כי אתה יודע אני קוֹנסיסטָנְטית בדבר אחד ואחרי זה אי אפשר לַ’גיד, אוי, תעות (טאות? תעוט? טהוט? קוּסְאֶמוֹק. מֶרְד). אני הייתי צוחקת בפנים בתוחי, גם עליכה, מפנישֶׁה ב׳צם לא היה לי שום תוחנית למות. אני הייתי אז שונאת הריאליסטיק שאני נְמְצֵית בתוכו, אבל קצת יותר מדי פחדנית בשביל ללכת ולמות ואולי רציתי לעסות רושם מישהי אנטי־סוסיאלי בגלל מחשבה האוואנגרדי ושמה היא אומרת זה גם מה שעושָׂה. וקצת אני ריחמתי אותכה, שאתה מָ’מין מזה ולוקח בלב. אבל ראיתה שבסוף אני לא מתה ובטח חשבתה שאתה הצלחתה לשחניא (לשחנע?) אותי בזה. אז עכשב, בחולזות (בכל זות?) אותי שיכנ׳תה, אבל לא את הזה שמחליט חיים ומוות".


***

היא ניסתה לחפש מימון לסרטון שלה, דרך קרנות תמיכה בקולנוע ודרך אנשים פרטיים, ולא הצליחה. בוקר אחד, ממש באמצע השירות הצבאי שלה, חדלה לבוא לעבודה. הטלפון, אמרו במזכירות, לא עונה. היא הוכרזה כנפקדת, ויותר לא שמענו עליה. נעלמה כלעומת שבאה. חרדתי שמימשה על עצמה את שהבטיחה לידידה המת, אבל שום גופה לא נמצאה.

“אוי איציק היקר, בקצֵיי עולם. עַכְשָׁב, שמוות הנצחי כל יום וכל שעה וכל רגע מקריב (מתקרב?) אותו אלי ואין לאן ואין למי לברוח והחיים נ’יים קצרים וחד־פאמים (פעמים?), זותומרת, הכל התהפך - ואני נגד הרצון מרחמת לעצמי, לעזעזל, כי אני לא מסוגלה לקבל קונסלאסיון, נחמנות, מאנשים יקרים לי כאן, עם השמש, והריח התרקבות, והזיאה (זייעה?) וזבובים וענף בננה, שמתנענעים כומו מניפה או אייר קונדישון כאן. אני כל כך רוצה שתדבר אלי כומו אז, בשקט, בחדר שלך, תחזיק ביד שלי ותדבר. אם היה עדי חי, הוא בטח היה עושה לי זה. הוא ידה להיות סנגור של מוות בעצמו ולא רק של קונספט של מוות. אני יודעת שזה כבר לא יָ׳זוֹר מפנישֶׁה הסוף ידועה ושומדבר לא יָ׳צוֹר את זה, אבל בחולזות (בחול זאת?) זה יעסה נעים יותר את הקבלה.

אל תנסה לחפש אותי בדקאר, כי אני לא ואלרי שלחוב כאן וגם אין כל טעם (טאם?) וסיבה. כחה נגזר. רציתי רק שתחשוב עלי כשתקרא. בשבילך אני ואלרי. השם הזה ינגן אותי, אולי, מדקאר ליפו ובחזרה, גבוה מכל הז׳ונגלים והמִדְבָּרִים של החיים, בשידור חי. חי מאוד. ואלרי".


חדר צר עם מחיצה. נס קפה מר בכוסות שבורות, ערימת סרטי הקלטה, עשן סיגריות שעומד באוויר, כמו קולה החרוך עם המבטא הצרפתי. ערימה של עיתונים שהתיישנו כשעה אחרי שיצאו לאור, לוח כתיבה עם צבתן מתכת ור"שים, רשימות השידור שיש למלא אחרי כל הקלטה או שידור, כרך של 25 השנים האחרונות בעמודים הראשונים של “מעריב", מילון צרפתי־עברי, צילום של עץ באובב אפריקאי עב כרס, מפת הארץ קרועה למחצה על הקיר המגורד עם סימונים. לא ביקרתי כמעט 30 שנה בתחנה הצבאית. אומרים שהכל שם אותו הדבר, אבל הכל אחרת (עכרת?).