מורה בתיכון בגרמניה של אמצע שנות ה־30, המאה הקודמת, הוא המסָפּר, שבו בחר אדן פון הורבאט למסור את הסיפור על הדור שהתחנך אצל היטלר. “אני מלמד היסטוריה וגיאוגרפיה", מעיד המורה על עצמו בשנים שבהן התעצם הרייך השלישי. “עלי לתאר את צורת כדור הארץ ולספר את תולדותיו", הוא מוסיף ומעיר, “כדור הארץ עדיין עגול, אבל תולדותיו נעשו מרובעות". לכן הסיפור נפתח בשאלה שמשרד החינוך הפנה אל תלמידי התיכון: “מדוע אנו זקוקים לקולוניות?".



מובן מאליו, למורה, לתלמיד ולקורא, שאין אפשרות להביע דעה אופוזיציונית לקביעה המובעת בשאלה. על התלמידים לדקלם את הנימוקים לנחיצות ההתפשטות הקולוניאלית של גרמניה, בדיוק כפי שהרדיו מכריז באוזניהם. המורה אינו אמור להגיב על תוכן התשובות, אלא לתקן פסיקים. הוא רק מבצע הוראות. עליו להיות חסר עמדה אישית, אם הוא רוצה לשמור על מקור פרנסתו. הדגל, המדינה, מנהיג המדינה, כל אלה אכסיומטיים.



“כל מה שידוע לי הוא ששוב עלי לקרוא בעיון 26 חיבורים שמסיקים מסקנות שגויות על סמך הנחות עקומות", הוא מתוודה. אך הוא אינו מתאפק כשהוא מחזיר את העבודה לתלמיד שכתב שאין לכושים “זכות בחירה בין חיים למוות". המורה פולט: “הרי גם הכושים הם בני אדם". למחרת הוא מוזמן למנהל. המנהל תמים דעים עמו אבל גם הוא מעוניין להחזיק במשרתו. הוא סוחט ממנו הבטחה שלא ישכח שהפלבאים העשירים החזיקו ברומא בכל עמדות המפתח, וכך הוכרע הקרב נגד האצולה.



פון הורבאט (1901–1938) נולד למשפחת אצולה הונגרית ולמד בבודפשט, וינה ומינכן. היו לו הצלחות ספרותיות, והוא נודע בברלין כמחזאי. שלטון היטלר הבריח אותו אל מחוץ למדינה, ספרו זה הוחרם ונאסר להפצה, וסופו שנהרג באופן מוזר ברחוב פריזאי, כשענף כבד נחת על ראשו. האיש שלא הספיק להתנסות במוראות מלחמת העולם השנייה ולא זכה לראות בנפול הנאצים, טמן ב"נעורים ללא אל" תחזית מדויקת לעתיד להתרחש. “איזה מין דור יהיה הדור הזה?", תוהה המורה נוכח תלמידי הכיתה העדריים. “דור קשה לב או פשוט גס?".



התהיות האלה אינן מדהימות את הקורא הישראלי במדינה שבה מונפים דגלים קדושים לצורך ושלא לצורך, נאומים נישאים בזכות המולדת ונצחיותה, ומנהיגים נושאים על נס את הצורך להקריב את הנוער למען ההגנה על השטחים, הכבושים גם מובטחים. האוזניים הכרויות להקשיב ולהבין מה נאמר מעל דוכן הכנסת, ומה מושמע בראיונות רדיו, ומה נכתב ברשתות החברתיות, ימצאו כאן הקבלות מחרידות למכביר. הגרמנים לא קראו את פון הובארט בזמן אמת, וגם אילו קראו אותו ב–1937, כשפורסם בהולנד, ספק אם היו עוצרים את הסחף הפאשיסטי. הרומן החד הזה, שאינו נוקב בשמו של היטלר או בתוארו, טוען ששטיפת מוח עובדת בקלות על נוער וגם על הוריו. השאר פשוט פסיביים והזרם מוליך אותם. המורה יוצא עם הנערים למחנה קדם–צבאי בהרים, ומשטמה ואלימות שוררות באוהלים. המורה אינו מונע את הנורא שעתיד לקרות. לאורך דפים רבים הוא מתדיין עם קול מצפונו (לפעמים הוא סבור שמדובר באלוהים), עם האמת הפנימית שלו, ומכריע לבסוף לציית לקוד המוסרי. מאוחר מדי, כמובן.



מומלץ ביותר לקרוא את אחרית הדבר של טלי קונס, תחת הכותרת “הדג, הקרס והצלב". זהו מאמר מאלף המחדד את מסרי הרומן, קובע אותם בקונטקסט התקופתי וגם הנצחי–אוניברסלי, ומספר על חיי הסופר. בתחילת המאה ה–19, כותבת קונס, קבע ההוגה הגרמני יוהן גוטליב פיכטה את עיקרי החינוך לבני האומה: “יש לכונן בלבבות כולם, באופן עמוק ובלתי מחיק, באמצעות החינוך, את אהבת המולדת האמיתית והחזקה, את ההכרה בכך שעמנו הוא עם נצחי ואת ההבטחה לנצחיות של כל אחד מאיתנו". לקח למירי רגב ולנפתלי בנט את המילים מהפה.



“דבר אינו מקנה את תחושת האין–סוף יותר מהטיפשות", קובע פון הובארט ביצירה אחרת שלו, “אגדות מיערות וינה". וכאן, כשהוא מתבונן בנער שמסוגל לבצע את הנורא מכל, הוא אומר לעצמו: “מה מזמזם סביבו? מה הוא שומע? את משק כנפי הטמטום?".



מתוך הסיפור המותח, המתרחש בעיצומו של חורף אירופי מושלג, פון הובארט אומר לאזרחי העולם בכל הזמנים, הבה נתבונן בעצמנו. אנחנו אשמים. כמו המורה באמצע שנות ה־30 בגרמניה. הביטו בנערינו היקרים, בחיילינו היוצאים במסירות לכל מערכה שיוזמת הבירה הקדושה. האזינו לקהל המריעים בעצרות שהשלטון יוזם. כל משפט בספר מצביע לעברנו, כאן ועכשיו. מי יעצור את המצעד? מי יעז להתבונן פנימה, לחדול מן השיר “על ציפור קטנה המזמרת מעל קבר של גיבור מלחמה"? לפי הספר, ביום הולדתו של “הפלבאי הראשי" צעדו גדודים ברחובות, “הנערים שמניחים לכושים למות וההורים שמאמינים לשקרים הכתובים על הכרזות. ואלה שלא מאמינים להם צעדו גם. גדודים של חסרי חוט שדרה בפיקודם של בורים ועמי ארצות. שמאל ימין שמאל".



המורה מהרהר כך בלעג קודר, אך בהגיעו הביתה הוא שמח לראות דגל מתנופף גם בחלונו. “מי שמתעסק עם פושעים וטיפשים מוכרח לסגל לעצמו התנהגות פושעת וטיפשית, ולא - הוא דן את עצמו לכליה". ולפי פון הובארט, אם הכליה אינה באה מבחוץ, מכוחות השיטור הממשלתיים, היא באה מבפנים, מנפש הגיבור המחניק את האמת שלו עד שאינו יכול עוד.



"נעורים ללא אל", אדן פון הורבאט, מגרמנית: שירי שפירא, אחרית דבר: טלי קונס, עם עובד, ספריה לעם, 194 עמ'