אהרן אפלפלד, חתן פרס ישראל לספרות שהלך לעולמו ביום חמישי האחרון בגיל 85, יובא היום (ראשון) למנוחות בשעה 12:00, בבית ההספד קהילת ירושלים בהר המנוחות גבעת שאול. אפלפלד נהג לומר שכל אחד מספריו האיר פינה אחרת בסיפור הגדול של היהדות ב־100 השנים האחרונות. 28 מתוך יותר מ־40 ספריו ערך פרופ’ יגאל שוורץ, עורך בהוצאת כנרת זמורה־ביתן ופרופסור לספרות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. “אני מכיר אותו מגיל 24, כלומר כמעט 40 שנה”, מספר שוורץ כעת. “כסטודנט בתואר הראשון כתבתי עליו סמינר, והוא קרא אותו והזמין אותי אליו הביתה. כתבתי עליו ארבעה ספרים. אני יודע עליו יותר ממה שאני יודע על הוריי”.

שוורץ (63) חש צער גדול עם היוודע דבר לכתו של מי שכבר בשנות ה־50 הפנה את מבטו מדמות הצבר הלוחם ועובד האדמה אל האנטי־גיבור – ניצול השואה. אפלפלד היה אז די בודד בבחירתו לעסוק בגיבורים פליטים וניצולים, אלה שהחברה הישראלית בראשיתה התביישה בהם, שאפה למחוק את עברם ולהולידם מחדש כצברים. “אפלפלד היה סוג של רוח רפאים עבור מי שניסו למחוק את העבר”, מספר שוורץ. “כדי להקים את המדינה הזו, היה צריך להיות עם הגב לעבר. הוא בא עם קובץ סיפוריו הראשון שעסק בפליטים וסוחרים, ודחו אותו בכל ההוצאות כמעט. אמרו לו: ‘אנחנו לא רוצים לשמוע על האנשים האלה. אנחנו רוצים אנשים מוצלחים וחזקים, עובדי אדמה’.

צריך לתת לגבריאל מוקד את הכבוד על כך שהוא הוציא את הספר הראשון שלו. השפה הייתה מגומגמת בהתחלה, אבל במשך השנים איכשהו אנחנו התקרבנו לאפלפלד במקום שהוא יתקרב אלינו. התרבות הישראלית, אחרי שהיא נרגעה מהפניית העורף לגלות, נעשתה הרבה יותר פתוחה, אולי אפילו באופן קצת מוגזם, לקיום של יהודים בגולה, לתפוצות, ליהדות, לעבר, שכבר איננו מוקצה מחמת מיאוס, אלא משהו שמתחברים אליו”. 



כמו עפיפון



אפלפלד נולד בכפר קטן ליד בירת בוקובינה, טשרנוביץ’, כשמונה שנים לפני פלישת הנאצים למולדתו. לאחר הירצחה של אמו, נדד עם אביו במרחבים הפרועים של אוקראינה, עד לפרידתם. בתושייה ובנחישות המשיך לנדוד לבדו עד שהגיע לאיטליה ועלה לישראל ב־1946, כשהוא בן 14. הוא עלה ארצה במסגרת עליית הנוער בשנת 1946 והתחנך בתנועת הנוער. ב־1950 גויס לצבא. 


ב־1952 למד באוניברסיטה העברית שבירושלים ספרות עברית וספרות יידיש. הוא התחיל לכתוב בעודו נער. שיריו הראשונים התפרסמו בעיתונות, וב־1959 הופיע סיפורו הראשון בכתבי העת “גזית” ו”דעות”. 

בין עשרות הספרים שכתב אפלפלד במרוצת השנים היו רומנים, נובלות, סיפורים קצרים, מסות, קובצי סיפורים ומחזות. ספריו תורגמו ל־34 שפות, והוא זכה בשורה של פרסים בישראל, בצרפת ובגרמניה. בין ספריו: “מכוות האור”, “תור הפלאות”, “סיפור חיים”, “באדנהיים עיר נופש”, “קאטרינה”, “האיש שלא פסק לישון”, “לילה ועוד לילה”, “בגיא הפורה” ועוד. האחרון שבהם, “תימהון”, ראה אור בחודש ספטמבר האחרון בהוצאת זמורה־ביתן. בספר, לנגד עיניה של הגיבורה אירנה, אישה בורה הנגועה באנטישמיות, נרצחים ארבעת שכניה היהודים, שלצדם גדלה. בעקבות המעשה היא קמה ובורחת מכפר הולדתה. היא מבקשת לעצמה מפלט מבעל אלים ומזיכרון הזוועה, אך בעודה נודדת בין כפרים היא מגלה שהזוועה פשטה בכל. אירנה מנסה להירפא ולהשיב לעצמה את “חוש האהבה”, את תחושת הקדושה ואת היכולת להתפלל. כך היא הולכת ומקבלת על עצמה שליחות של אמונה. הגיבורה - ספק נביאת אמת, ספק משוגעת, שיכורה לפרקים - נודדת ומטיפה לאיכרים כי “ישוע יהודי היה”.

“אני עוסק בעוול הגדול ביותר שהיה בהיסטוריה האנושית: לוקחים עם שלם ושורפים אותו. אבל אני עוסק באופן ספרותי, לא כמטיף מוסר או כנביא, אלא כסופר”, אמר לי אלפלד בראיון לפני שנים ספורות. “אני משתדל להראות שיש גם אנושיות באדם, במיוחד אחרי השואה ואחרי שאדם נשאר לבד, ישנה סכנה שייהפך ללפיד של ייאוש או לפיד של ציניות וסרקזם. הבעיה הייתה, במיוחד לאלה ששרדו את השואה, לשמור על האנושיות”. 

לא היה לו קל, לאפלפלד, עם המתרחש כאן, אף שהיה אדם אופטימי מטבעו. “אסור לראות את החברה שלנו רק ברגעיה הקשים והאפלים”, אמר לי בראיון. “יחס אנושי אל הזר יטפח יחס אחר אל מה שיש בתוכנו. מנהיגי הציבור נבחנים בשפה שבה הם משתמשים. שפה היא כלי מאוד עדין ורגיש. שפה יכולה להשקיט, להרגיע, לפקוח עיניים. שפה יכולה לטמטם, לעשות אותך חיה רעה. אני לא חושב שאנחנו כליל הרע, אבל אנחנו צריכים מאוד לשמור לא להידרדר”. 



אפלפלד היה סופר פורה וגם פורץ דרך, בלי שכיוון לכך. “הוא מצד אחד, וסמי מיכאל מצד שני”, אומר שוורץ. “הייתה ביניהם קרבת נפש כי שניהם הרגישו סופרים יהודים בישראל. הם לא הסכימו בשום אופן מבחינת הכתיבה לקבל את הצו של אשת לוט, כלומר להפנות את הגב לעבר. שניהם עשו את זה בצורות שונות. כשהגיע לארץ אמרו לאפלפלד: אל תדבר על הבית. הוא הרגיש שזה מסכן את חייו, שהוא כמו עפיפון, כשאף אחד לא אוחז בחוט למטה. אף על פי כן ולמרות הכל הוא סירב להיכנע למהלך הזה”. 

על אף הקושי שליווה אותו, לאט־לאט תפס אפלפלד יותר ויותר מקום בתרבות הישראלית, ועמדותיו הבסיסיות נעשו יותר לגיטימיות. “מה שבעיקר חשוב זו הפואטיקה שלו”, מדגיש שוורץ. “הוא הסופר היחיד שכתב על השואה מנקודת מוצא של עמדה מאוד פיוטית ולירית ומאוד לא דרמטית. האירועים מאוד דרמטיים, השפה מאוד שלווה. כששומעים את אפלפלד קורא, מתברר שהמוזיקה היא הדבר הכי חשוב. ההגדרה הכי יפה ששמעתי של הסיפורת שלו היא של בנו הצייר מאיר: ‘אבן ששומרת בתוכה את קולות המים והנהר שחלפו עליה במשך שנים’. זה מאוד נכון. לקח לי שנים כדי להבין שמה שהוא עושה זה כמו מעשיות או שירי עם, שירי ערש, כשהמוזיקה 

כובשת את הלב. הילד הולך לישון, אבל מה שמסופר לו שם זה על זאבים שטורפים ילדים. מאחורי העדינות, הפשטות, הניסיון לכתוב כמה שיותר נקי, יש רווחים, ובתוכם תמיד מסתתר הזאב הגדול”. 

מטען האחריות

לדברי שוורץ, הדואליות כלפי המתרחש עוברת כחוט השני ביצירותיו של אפלפלד. “הוא חש ואמר שהוא ניצל בראש ובראשונה בגלל העברית, אבל זה היה גם בגלל מדינת ישראל", הוא אומר. "הוא הגיע לכאן כאשר היה נער, ולא הייתה לו שום שפה ברורה. הוא רכש השכלה באוניברסיטה וקיבל הרבה מרחב וכבוד, אף שבסופו של דבר היה לו קושי עם העובדה שהוא קיבל הרבה כבוד והערכה דווקא בחו"ל. אצלו זה היה בפירוש מצב כזה. בצרפת הוא היה חצי אלוהים, ובישראל הוא התקבל כמובן כסופר חשוב, אבל פחות מאשר בחו”ל”.

ויש כמובן גם את נושא האחריות, שהוא בל יינתק. “האחריות היא מילת מפתח”, אומר פרופ’ שוורץ. “מאיפה שהוא בא, ממה שהוא ראה ולמד, הוא חשב שאנחנו צריכים להיות מחוברים לשורש. הגיבורים המרכזיים אצלו הם תמיד גויות שמחוברות לקרקע ובתי התפילה הקטנים בצדי הדרכים. הוא חשב שהחוויה צריכה להיות פיזית, ושליהודים יש בעיה: כי גם אם הם יתאמצו להיות גופניים, הם יהיו רוחניים, בלי חיבור לקרקע. הפחיד אותו שנהיה אנשי רוח שאינם מחוברים למקום ולתרבות. הוא תפס את השואה כמשהו שהיה קורה באופן פנימי. לא פעם ולא פעמיים הוא אמר לי: גם בלי הגרמנים, היהודים היו נעלמים כי הם התנתקו מעצמם. יש למילים משמעות רק אם הן קונקרטיות. הוא אמר בצורה מפורשת שהסוציולוגיה, למשל, ממשיכה את השואה כי היא עוסקת במספרים, והיתרון של הספרות הוא העובדה שהיא עוסקת באדם החד־פעמי, הקונקרטי. הוא חשב שמה שקרה ליהודים המתבוללים יקרה לאליטה הרוחנית שלנו”.