הכל אישי. הכל מתחבר, הכל מרובה אך אחד ואוניברסלי. הרבה שנות פילוסופיה ושירה וביוגרפיות פרטיות משוקעות בתפיסה הזאת, העולה מן הספר המיוחד. יורם מלצר (יליד חיפה, 1963) הוא איש רנסאנס שנקלע לתקופה עוינת לרוח האנושית. הוא סופר, מסאי, מתרגם, מבקר ועורך (עורך כתב העת הדיגיטלי “אלכסון"), שנטיותיו פונות לתחומים מגוונים, וכולם מתנקזים אל ההומני. האמצעי הדומיננטי לגישתו אל התופעות, הוא השֹפה. דרך פתחי המילים הוא חוקר את כל היש. העניין החריף בתכולת המילה הקנה לו את התשוקה והיכולת להמציא את הספר המונח כאן.

המתרגם מלצר תרגם שירים של חורחה לואיס בורחס (1899–1986) הארגנטיני. בבחירת השירים, במעשה התרגום המעורב, נכנס הכותב מלצר לעולם הבורחסי, מצא בו את עצמו ושב והגיח כשבידיו תובנות אומנותיות ואישיות. כל המעגל היצירתי הזה מעניק השראה מרחיבת לב ודעת לקורא הנפתח להזמנה להצטרף אל המעגל ולהרחיב אותו בעצם קריאתו. האדם הפרטי, שיצר את הספר, נחשף כאן, כמו גם הסופר–מסאי המעבד את רשמיו, והבלשן המעמיד את השיר בקונטקסט המקום והתקופה. ראיית העולם של מלצר באה כאן לביטוי מקסימלי, והקורא זוכה לחוויה אינטלקטואלית מגרה. העולם, לפי מלצר המתרגם וקורא בבורחס, אינו רחוק מאף אחד. המעשה האומנותי מביע את ההרהור האנושי באשר הוא, ואף משפיע עליו.

הכותב מזמין את הקורא לתוך סדנת התרגום. הוא אינו חושש לחשוף תמונות מילדותו, געגועיו למישהי, את התלבטויות התרגום וסוד פתרונן הלא תמיד מספק. הוא מבקש לקרב את הקורא לא רק אל השירה, שפעמים רבות זקוקה לתיווך, אלא גם לרגע המסוים שבו העלה, למשל, מילה אחת שגורה בארגנטינה. “"che. בורחס משתמש בה כדי לבטא את קריאתו של גאוצ'ו בכיר שבנו המאומץ קם עליו עם רוצחיו. שלא כיוליוס קיסר השייקספירי, המגלה שגם ברוטוס ברוצחיו, הגאוצ'ו קורא: “pero, che". מלצר משאיר את הקריאה הזאת במערומי המקור, ובוחר שלא לתרגמה. הוא מנמק את ההחלטה, האישית כמו כל החלטה, ומפנה תאורה ממוקדת אל התהליך המחשבתי שעובר המתרגם. מה הוא מביא לתהליך (את רתיעתו מהמילה הנפוצה הזאת, “che", מאז ילדותו בהונדורס), ואת קוצר היד לתרגם את הקריאה, השונה מן הקריאה השייקספירית, “הפתטית" לפי בורחס.



“המילים שבורחס מוסר לנו מפי הגאוצ'ו", כותב מלצר, “הן ארגנטיניות בתכלית". יתרה מכך, בורחס מוסיף ואומר בשיר: “את המילים הללו צריך לשמוע, לא לקרוא". ומלצר ממשיך: “כל ארגנטיני שקורא את המילים שומע אותן מיד. אין דרך לתרגמן באורח משביע רצון". מובניה של המילה "che" רבים כל כך בספרדית, מספר המתרגם, עד כי ניסיונות לתרגם את הקריאה כולה “יניבו משפטים עבריים כגון ‘אבל מה זה צריך להיות?', ‘מה פתאום?' או ‘בחייך!'". בספרדית משמשת המילה “בקריאות פליאה, לצורך הפניית תשומת לב, כמילית פנייה, כתחליף לאנחה, לספיקת כפיים, להרמת גבות ולתנועה של אלומת אצבעות שנאספת ופונה כלפי מעלה והיד מתנועעת בתוכחה, בהדגשה, בעצבנות". באחת התוודענו לשיר טראגי המגשר על תקופות וסגנונות, לעלילה דרום–אמריקנית (בשיר “העלילה"), לתחושות המתרגם, ולמילה רבת מובנים בשפה שטרם התחלנו ללמוד.


רבים כאן השירים המתבוננים בטרגדיה האנושית הנועלת את לידתו של אדם עם מותו ושכחתו. בורחס, פילוסוף פסימי, מדבר על גיבורים היסטוריים, מתייחס לעמידתו הרפה נוכח גופים עמידים כמו הים, איסלנד. דומה שבורחס (שנקבר בז'נווה, אשר בה העדיף למדוד את הנצח) היה תמיד זקן שאגר את היסטוריית כל המלחמות ואור השחר השב ועולה על מה שנותר, או לא. רשמיו של מלצר אינם מותירים ספק: הילד שגדל בהונדורס ובחיפה אוחז בידו של המשורר, שראה נכוחה חרף עיוורונו. 

"עקבות בים", יורם מלצר, אפיק, 245 עמ'

***

בכוחותיו

סיפור שאווירתו מביאה את הקורא אל סף עלילה כמו–מיתולוגית פורש את חייו של גבר אוסטרי, שהתחיל כיתום שנזנח באחד הכפרים המתכווצים בין הרים מושלגים. בדידותו של אנדריאס אגר היא סוד עמידותו. כל סיכוי נלקח ממנו בהיותו ילד, אך הוא נצמד בעיקשות לחיים כמו גם לקשיים שהם גוזרים על האדם. תיאוריו של רוברט זטהאלר (סופר אוסטרי יליד 1966) מבטאים בפיוטיות מדודה את התמודדותו השרדנית של הגיבור. בלב סערות שלג, בין הצלפות השוט של הדוד לבין גסותן של הבריות, צומח אגר כאישיות מוסרית, מסוגרת אך מתבוננת. בדמותו מתמצים האומץ והתעוזה הנחוצים לאדם כדי להשיג את מטרתו, אף אם מדובר בקיום שפוי בלבד. גופו הסגפן חזק ושרירי, התנהגותו בחברה גמלונית, אך בנחישותו הוא מנצח את איתני הטבע וגם את המוסכמות הפרובינציאליות. נובלה רבת יופי, נטולת יומרה מיותרת, מזוככת כשיר.

("חיים שלמים", מגרמנית: דפנה עמית, ספרית פועלים, 126 עמ')

רוברט זטהאלר, חיים שלמים

בכוחותיה

כבר קראנו נובלות יוצאות דופן של מרקו לודולי האיטלקי (יליד רומא, 1956), “איטליה" ו"ענן". “נזירה", המונח לפנינו, מעיד על שאיפה להבנת נפשה של נזירה, שנעורים מפכים בה וכניעותה אינה מובנת מאליה. זהו סיפור חניכה מעניין, כי התפקיד המוטל על הצעירה המרדנית קשור בחינוך עצמו. אמרנטה מופקדת על כיתת ילדי גן, שהמולתם מבהילה אותה. לודולי נסחף לעתים בתיאוריו, אבל אולי אין דרך אחרת לתאר אורגזמה ראשונה שחווה נזירה קתולית: “ואני ברגע אחד הייתי קרום קרח שנשבר בכאב, ואחר כך תהום שהתמלאה בכל הדברים, באר אינסופית קולטת חיים. הייתי נדנדה בגן באביב, שיירה משתרכת במדבר אל המעיין, הייתי אבי ואמי, המדרגות התלולות של הבית, כל ילדי הגן, כל הרעב שבעולם".

(מאיטלקית: ארנו בר, ספרית פועלים, 129 עמ')

מרקו לודולי, נזירה