הבטתי בו כשהצטרף למעגל. או מוטב לומר, נוכחתי שהעיניים נודדות אליו. הוא מתח את רגליו ביסודיות, ובכל זאת נראה לי כמעמיד פנים, מתריס ומשתוקק. כאומר: "זכותי להיות עם כולם ולעשות מה שכולם עושים". אני לא מתיימר להיות בוחן לב וכליות; לא כל אדם מתגלה בפני במלוא חולשותיו, במלוא סיפורו - אבל עם הבוסמן זה בדיוק מה שקרה. הכמיהה הזאת להשתלב, שהכרתי בחוש מימי התיכון, מאותן מרצפות אספלט, חרתה לי בלי שאבין מדוע. שינסה, אמרתי לעצמי, במה זה בא על חשבונך?

החבר'ה קיבלו את פניו בהנהונים קלושים. "חולצה נדירה", אמר לו אֶביה, שישב על הרצפה ולא התמתח בכלל. "זה מעונת הזהב עם לאודרופ וזמוראנו?".

הבוסמן עפעף. התפתח מעין ויכוח בשאלה איזו ריאל מדריד טובה יותר, של אמצע שנות ה–90 או של ימינו. הדיון התגלגל לשני מספרי 7 המיתולוגיים, כריסטיאנו רונאלדו וראול.



"כריסטיאנו שחקן מפלצת", אמר הבוסמן, "אבל אין מה להשוות. אומנם רונאלדו הבקיע יותר שערים, אבל כמה כרטיסים אדומים הוא קיבל, לשם עניין תשע? ראול עמד על אפס כל הקריירה. מספר פסיכי. לא סתם בספרד קוראים לו המלאך ממדריד".

הוא היה איש שיחה נמרץ. במעגל ניכרה הסכמה. "אז מה, רָאוּליניו", אמר לבסוף נסטה, "מאיפה אתה בא אלינו? מה אתה עושה?".

"אני מטמיע מערכות", הוא ענה, והוסיף משהו על כך שהמשרדים בהרצליה אבל הוא מבלה הרבה זמן בנסיעות.

"מה זה אומר?", שאל יניב, "זה תפקיד טכנולוגי? שיווקי?".

"משהו באמצע", ענה הבוסמן. "לשם עניין, אם לקוח קונה מערכת שלנו, אז אני בא להסביר לו איך לתפעל אותה, איך לעשות איתה את המקסימום. אבל אני לא עושה סֶלזְ".

איור: ליאב צברי

במעבה התשישות של סוף המשחק, חץ של דריכות פילס את דרכו. אומרים "לצורך העניין", חשבתי, והשיבוש הזה שפלט הבוסמן בהיסח הדעת - פעמיים\ בתוך דקה, מהר ובקול חלש, כאילו ביקש להיפטר ממנו - היה הדבר האותנטי הראשון שיצא לו מהפה. הוא עלה לו בצקצוק ארוך ובכיווץ עין עוויתי. מה ראיתי מבעד לסדק? לא הרבה. אדם רגיל שעוטה מסיכה של אדם רגיל, אבל קצת יותר מעניין. ובכל זאת זה תפס אותי. אחרים פנו לספר על עצמם במשפט, לבקשתו הילדותית, ואני עוד הייתי עסוק ב"לשם עניין" שלו.

לבסוף הסתובב אלי. "מה איתך?", שאל. "מה עושה?".

כחכחתי בגרוני. לימודי הספרות שלי הם לא דבר שבשגרה ולעולם יפתיעו את השומע. לפעמים אני חוסך ממנו את המבוכה ומקבל אותה על עצמי.

"אה, אני... אני אקדמאי", אמרתי והשתתקתי. בקרוב ודאי אזדקק להגדרה חדשה.

"מה לומד?".

"אני במדעי הרוח".

"מה, הוראה?".

"ספרות אנגלית".

"באמת? אפשר ללמוד היום ספרות?".

"עובדה".

"גם בלי להיות מורה?".

"ממש ככה".

"אז בסוף תהיה מומחה לשירה רומנטית?".

"מוסמך", אמרתי.

"כאילו דוקטורט?".

"תואר שני".

"כמה שנים זה?".

"חמש".

"ואיזה שנה אתה יוצא מהארון?".

עבור הקורא המשכיל, בפיד שלי, הערה כזאת תיחשב לא רק פוגענית אלא גם דלוחה. אבל אני יודע להעריך בדיחה טובה ובאותו רגע, כחום היום בעירוני ד', זה היה מוצלח. בנה את זה טוב הבן זונה. הצחוק התגבר, התנחשל, הזין את עצמו, נישא על גבי העייפות והאפקט המידבק. הנוכחים ברגע כזה, גם אם אינם ערים לכך, לא חוגגים את ערכו הקומי אלא את השותפות בו, את המשקל של עדותם בפיסת היסטוריה פרטית, אינטימית. טרנס הצחוק שאחז בהם - בעיניים דומעות, נחיריים רוטטים וידיים על הריאות - הוא חוויה אישית שמתרחשת מכוח הקבוצה. אני שקעתי בניתוחים והם היו על הרצפה. חוץ מהבוסמן, שהביט בי בלי הבעה.

הוא שיחק על קלף ההפתעה. התדמית הנכלמת–חבר'המנית שטיפח הייתה אפוא תכסיס, כר פורה לעלייה יעילה להתקפה. הוא חש בדחייה שעורר בי ויצק בה תוכן. עדיין ראיתי בכל זה זיוף, אבל עכשיו להסתייגות הכללית ממנו נלווה צל של איום. הצחוק שכך. התנשמתי, העברתי את משקל הגוף מרגל לרגל. ידעתי שכולם מסתכלים, שהשהות משחקת לרעתי. ניסיתי לרוקן את פני מהבעה.

"אחי, למה ככה? זה כאילו... ממש לא לעניין. מאוד מעליב אותי".

לא מבריק, אני מודה. נדחפתי להמר, מבחינה קומית, על הקונפורמיזם של הבוסמן; על כך שאם אלך על כל הקופה בפרצוף רציני הוא ייאלץ לצאת מהמשחק, נבוך מכך שבאמת פגע בי, והבדיחה תהיה על חשבונו. אבל הביצוע היה בינוני והמלאך ממדריד לא שיתף פעולה. מבטו הקפוא היה חלול. העסק נעשה מביך מרוב כובד. אין הרבה דברים גרועים יותר, גסים יותר, מאירוניה שמובנת כפשוטה.

"הכל טוב, נשמה", הוא אמר לבסוף. "קח את זה בקלות".

צפיתי בעצמי מחליק אל התבנית שיצרתי. הוא היה השנון ואני הייתי החנון, הכבד. המסיכה שרציתי לעטות רק לרגע, לצורך הצגה, נדבקה לפני. השתוממתי לגלות שפתאום אני באמת קצת פגוע, כמו הילדים, שבהיעדר פורקן לגיטימי מתעלים את מצוקתם לעלבון. נשענתי על מדרגות הבטון, שחררתי את רגלי בנענועים עצבניים, חיפשתי תשובה. אבל השיחה נטתה במהרה אל חנויות עודפים של נעלי פקקים, וחלון ההזדמנויות נסגר.

ארן קם, לקח את התיק, ואחרי שכבר נפרד מאיתנו נעצר. "שומעים, הבר שלנו בשעה טובה מוכן. ביום שלישי בערב אנחנו מתחילים את ההרצה, עם אלכוהול בחצי מחיר. תגידו לי בקבוצה אם אתם בעניין".

"קבוצה?", שאל הבוסמן לפי תומו, ואריכא, האדמין, אמר לו שלא ידאג.

***

הזמן דחק, הזמן לחץ. היה עלי לנכש את הערותיו של הייזליט אחת–אחת, וזה לא היה קל. לפרקים הייתי רגוע לחלוטין; עדיין הרגשתי שברגע שאכנס לזה אגמור את העבודה מהר ובקלות, אפילו התבשמתי בקריצות החופש שנרמזו באופק. בפועל נערכתי לבליץ: קיצצתי בשעות ההדרכה שנתתי במרכז, לקחתי פחות שיעורים. בקשת עזרה מההורים, צעד שמעולם לא עלה על דעתי, הייתה עכשיו על השולחן.

היו לי נסיבות מקילות. ב–15 עמודי פרק הרקע התיאורטי מצאתי כמעט 70 הערות. ברבות מהן הייזליט לא פסל את הכתוב או חלק עליו אלא הביע עניין, וזה היה הרבה יותר גרוע. עבורו כל זה לא היה אלא הרחבה של השיחות שניהלנו בדרך אל המשרד שלו. הרהרתי בעצב בתהום הפעורה בין הפרטיטורות שמונחות לפני ולפניו. הייזליט עדיין "ליווה את מסעו של החוקר הצעיר אל עיצוב דמותו האינטלקטואלית". נתתי לו להאמין בכך אחרי שאני הפסקתי. באקדמיה שלתוכה אני גדלתי - של דוקטורנטים בני 35 שגרים אצל ההורים, של תוכן שיווקי ביום הסטודנט וסֶלֶבּים למחצה בסגל - מהעולם של הייזליט נשארו בעיקר כאבי פנטום.

כשקראתי את העבודה שלי ואת ההערות שלו, זו לצד אלה, הכאבים האלה התעוררו במלוא החריפות והבריחו אותי אל הלוגיסטיקה: שיניתי את סגנון הערות השוליים ב–endnote הלוך וחזור; צחצחתי את השולחן בתרסיס ניקוי ומטלית כל שעה; הגפתי את חלונות החדר מפני כל רעש חיצוני; טרחתי על ההרכב - והסדר - של פלייליסט הלימודים המושלם; הנחתי לצד המחשב את דפי התזה עם ההערות, קלסר המאמרים, ספל קפה רותח וצלחת ופלים. בימינו, ימי חוקרי המוח, מקובל להסביר דחיינות כשריד רחוק של יצר הישרדותי. אצלי זה היה דחף אסתטי, מין "ידי לא תהיה במעל" פנימי שאפשר לי לחמוק מבעלות מלאה על מצבי.


"ואיזה שנה אתה יוצא מהארון?".

"אחי, למה ככה? זה כאילו... ממש לא לעניין. מאוד מעליב אותי".


עכשיו - בדממת הבית, בזמן שלא זז - שוטטתי חזרה אל הרגעים האלה. הייתי צריך להגיב בחריפות, בלי חוכמות.

ואיזה שנה אתה יוצא מהארון?

בוא'נה, סקרנל, אמא מרשה לך לדבר ככה?

ואיזה שנה אתה יוצא מהארון?

ציפציף, לך תעשן סיגריה ודבר כמו בּנְ...

מה זה, מי מדבר ככה? דחקתי בעצמי לא לבחון את האירוע מרחוק אלא לחזור אליו, לחיות אותו.

ואיזה שנה אתה יוצא מהארון?

בשנה של הכושְשְשְשֶשֶשֶלאמממא שלך, יא בן זונה!

בשנה שאני בא לשבור לך את הרקטום, יא מזדיין בתחת!

ליטשתי את התשובה שוב ושוב, מתבשם בתועבה, עד לתוצר גבישי ומושלם. חזרתי על הגרסאות האלה בקול רם, בלב הולם ומכווץ, בתדירות מפתיעה. התמלאתי חיות וחיכיתי למפגש הבא. בזמנים אחרים, עם ספל הקפה הפושר ביד, מלמולים יצאו מפי כמו מטפחות קרועות מפה של קוסם: ...אתה באמת לא רואה את זה? הוא כזה מזויף, משחק אותה הכי גבר אבל שותה מהאוויר... לא, לא קשור מה שהוא אמר לי, גם קודם לא סבלתי אותו... מה נראה לך, אני מחפש עם מי לריב? כמה פעמים רבתי עם מישהו בכדורגל בָּעשר שנים האחרונות? אני אומר לך, משהו בו רקוב...

למי אמרתי את הדברים האלה? לפעמים היה זה אריכא, לפעמים ארן ולפעמים בוזגלו. דמיוני נזקק לדבר הקרוב ביותר לסמכות שיש בנמצא. בהבהקי החזיונות האלה היינו במגרש, עשינו מתיחות, ישבנו בבָּר של ארן, דיברתי בטלפון וכתבתי בוואטסאפ. גם אחרי ההשפלה שנחלתי מהמלאך ממדריד, לא עלבון ולא עצבים ניקרו במוחי כי אם שאלה: איך ייתכן שאני היחיד שרואה את האמת?

ובכך שזו האמת לא היה לי ספק. קלטתי אותו. ידעתי שהוא מתנכל לי במתכוון, מתוך דחף הישרדותי יותר מאשר זדון; שהוא מזהה בי, במחושיו, את החוליה החלשה במבנה שאליו הוא שואף להצטרף. אתה לא היחיד שמסתכל, אמרתי לעצמי. היה לי ברור שאני לא הראשון שלו; שזה הריר שעל גביו מתקדם הבוסמן בעולם, גחון אחר גחון, קורבן אחר קורבן. כל זה היה שקוף כל כך, ראשוני כל כך, ככה בטח דארווין הרגיש בגלאפאגוס, אלא שאני נגררתי לתוך הביצה. עבורי החילזון היה נחש, שבא לרדוף אותי, חמוש בפריו המורעל של עץ הדעת, עד חלקת העדן הארצי האחרונה שלי, היחידה שאי פעם הייתה לי.

כזו הייתה ספירלת המחשבות הססגונית שהבוסמן סובב בראשי. כשתנועתה האטה, במקום להתחיל סוף–סוף לעבוד התחברתי לאינטרנט, להעניק לה תנופה מחודשת.