איפה הייתה נטאלקה, קשה לדעת: חיפשו־חיפשו, דאגו־דאגו, צעקו־צעקו, התחננו־התחננו, ושוב פעם אותו הדבר: חיפשו, דאגו, צעקו והתחננו, עשו תהלוכה קטנה בעצם, אם חושבים על זה. בהתחלה היה האבא, צעד לו השמנמן בראש, מקושט ויפה מאוד, החזיק ביד את אמא מאיקה, מארץ רחוקה באה אלינו, שמתחילה ב־ו' או משהו כזה, ארץ מעניינת ועצלנית: כל היום שוכבת לה אמא מאיקה במיטה, עם הבטן הגדולה, ומשחקת לה, שרה שירים בשפה שלא יודעים, רוצה דברים, תפוח, חלווה, ביצה, סטייק, סוכריות גומי בצורות של חיות, דברים כאלה.



מאחוריה החזיקה לה סבתא יאבאבא בשמלה, וזה מה שהיה לה ביד אחת. ביד השנייה היו לה מקל הליכה וסבא שיכור, חזן של בית הכנסת וסנדלר. כל אלה הלכו שם, ועוד כל מיני לא חשובים, חוץ ממרים הבת דודה, מרים חשובה, דווקא מרים הכי חשובה, רואים את זה תכף איך שהיא מבינה כל דבר ודבר המרים הזאת.



מה היה? היה כזה דבר שסבא - הייתה לו השיטה שלו שהוא עושה "צוויץ צוויץ צוויץ, מי זה שם, ציפור שלי, ציפורת, נטאלקה שלי, צוויץ צוויץ צוויץ, זרזיר שלי, מסתיר פנים, צוויץ צוויץ צוויץ, ציפור קטנה מתוקה של סבא, צוויץ צוויץ צוויץ, שוקולדה ייתנו לך, טורטית ייתנו, צוויץ צוויץ צוויץ".



ומרים, מרים לא הסכימה לזה והתווכחה: אתה לא קובע עלי, אמרה מרים לסבא ולקחה את כולם לארון בגדים בחדר שינה. פסס פסס פססט, בואי בואי בואי, לחשה מרים לפני הדלת הכפולה, פססט פססט פססט, בואי בואי בואי, ולאט לאט פתחה את הדלת, לאט לאט, ועוד יותר, לאט לאט השחילה פנימה דרך החרך מטאטא נוצות, הזיזה שמאלה וחיכתה. הזיזה ימינה וחיכתה. הזיזה שמאלה וימינה מהר וחיכתה. הזיזה ימינה ושמאלה מהר וחיכתה. אחר כך למטה. אחר כך למעלה. אחר כך למעלה ולמטה, וחיכתה.



בסוף פתחה וכולם ראו מה שהיה שם. מי היה שם, מי מי מי? מי השחיל רגליים לבנות עם גרביים לבנים למטה, במורד הערימה הגבוהה של שמיכות פוך, הא? מי מי מי? מי זלל לו וזלל ביסקוויטים עם ממרח שוקולד, מי מי מי? מי ניפח, אדום כולו, לחיים וצוואר ואת השפתיים חשק יפה מאוד ואת הזרועות, הזרועות העגולות שילב חזק, ואת הישבן השקיע עמוק עמוק בתוך הפוך, עשה לו חבית כזאת, מי?



רונית מטלון. צלם : שי איגנץ
רונית מטלון. צלם : שי איגנץ





נטאלקה. זאת הייתה נטאלקה שלנו המצוינת, פיל נפיל. וזה הסיפור שלה בדיוק, מאז שנולדה וכמה שחייתה וכמה שאכלה, מתפתל לו הסיפור ומתפתל, בין ערימות מזון וממתקים, בקבוקים של דייסה סמיכה ופירות מרוסקים, סיפור חיים שמה הוא בעצם? נחיל מזונות צפוף שבקושי יש לו ראשית ואין אחרית, דבר גורר דבר, ודבר מוליד דבר, ודבר נובע מדבר: לשזיף שזיפון, לעוף עופיון, לצנון כרובית, ולתפוח האדמה מלית, זוגות זוגות, ולכל דבר יש שם וצורה ותוכן מאז שנולדה לה נטאלקה בעיר של אמא מאיקה ועד שהביא אבא את שתיהן לכאן, לסבתא יאבאבא ולסבא, וכולם חיו להם ביחד בבית אחד ויחיד בשכונה אחת.



זהו, שכונה. פשוט שכונה, שכונה בתוך־בתוך, ועם זה נטאלקה מאוד הסתדרה. מתחילים מה־ש' למשל: שלוש זרועות שלוחות למעלה יש ל־ש', תופסות הכל, זבובים תופסות, חרקים מעופפים, גזרי נייר תופסות וישר, יאמי־יאמי, בולעות. תכף תופסת לה ה־ש' הבלענית את ה־כוּ, שהוא עגול, די עגול למרות שהוא לא ממש קטן ה־כוּ, אבל בגלל שהוא עגול, ולא מרובע־פוצע או משהו כזה, יכולה ה־ש' לתפוס את ה־כוּ ומיד בולעות זרועות התמנון של ה־ש' את ה־כוּ וכבר יש בתוך־בתוך. אבל אחר כך יש נָה. מאוד זריזה על סקטים ה־נָה, עם שמלנית כזאת, קצת מתרחקת כל הזמן, קצת קצת, למרות שה־שְׁכוּ, שניהם ביחד, מתנשפים בעקבותיה, ועוד מעט יהיה בתוך־בתוך, כמעט כל הזמן עוד מעט יהיה בתוך־בתוך, וה־שְׁכוּ, הכרסתן הטיפשי, כמעט יבלע את ה־נָה.



ומה עוד? עוד הרבה יותר, ריצוד ופכפוך, צללים ובועות, הרהור ואחייניו, פֶּטֶט וּבעבוּע, ככה נטאלקה כל היום.



***



פעם הביאו חיה גדולה, מכונת תפירה לסבתא יאבאבא, שתתפור לה הישישונת סמרטוטים לשכנות, בעד מה? בעד כלום, גרושים.



תנסי אותה, סבתונה, תנסי, קראה נטאלקה, וכולם באו לראות איך מנסה סבתא יאבאבא את המכונה החדשה. אפילו אמא מאיקה עם הבטן הגדולה באה, ליטפה את הקודקוד הגלילי, הרחב, של המכונה ואמרה: יופי זה.



נטאלקה הציצה מרחוק, מאחורי הכורסה, יראה גדולה: הנה תוחבת לה סבתא יאבאבא את כף הרגל לנעל הבית, הנה דוחפת־ממששת בפנים בפנים, בתוך האפלולית של המכונה, את הדוושה, וכבר יש שתי אפלוליות, בתוך־בתוך, אפלולית הרגל בנעל ואפלולית הנעל במכונה, ומסביב בלהה, חשיכה על גבי חשיכה, ערימת חושך אפשר להגיד, ודברים משונים, משונים מאוד, חוטים מסתבכים, דוחפים אחד את השני, כולם רוצים אותו דבר, להגיע למעלה, לאור. ושם יש שקט, שם באמת יש שקט באור? איפה! רעש נורא, זה מה שיש, ועוד חשיכות קטנות בתוך־בתוך.



הנה קערת הברזל הקטנה, קטנטנה ממש, שבתוכה שמה סבתא יאבאבא את סליל החוטים, מלאה הקערה חריצים וחרכים, בליטות וזיזים, חוטים מבצבצים, חוט כחול, חוט אדום, חוט לבן, ארוך ארוך החוט הלבן וסבתונה מושכת ומושכת. ועל החוט שני חרוזים. שני חרוזים בצבע טורקיז, אותו דבר החרוזים, רק שבאחד זז בפנים משהו, איזו עין קטנה, פיקחית, והשני סתום, לא מראה כלום ולא רוצה כלום. והחרוזים הם נטאלקה והבת דודה שלה מרים. נרדמה נטאלקה מאחורי הכורסה, חלמה לה שהיא חרוז על חוט לבן.



אחר כך הלך אבא לעבוד במשרד, לקח את נטאלקה איתו, שלא תפריע לאמא מאיקה להתגלגל בין הסדינים ולשמוע את עצמה. לאמא מאיקה יש תינוק ומים בבטן, ככה הסבירו לנטאלקה, והתינוק, הסבירו, שוחה לו פְּלוּם־פְּלוּם במים. גם בולע? התפלאה נאטלקה. גם בולע, אמרו. מה, התינוק הוא דג? שאלה נטאלקה. לא, הסבירו, התינוק הוא בן אדם, כמו גדול, רק קטן.



לקחה נטאלקה צלחת, לא גדולה ממש, בינונית, שמה מפית על הצלחת, ועל המפית סידרה יפה שלוש ואפלות, שתי סוכריות ודובשנית. הלכה לשבת על המדרגה בחצר. הניחה את הצלחת על הברכיים, נגסה בדובשנית, לא זזה, חיכתה שיתמוסס הציפוי הלבן והמתוק של הדובשנית בפה, חשבה וחשבה: התינוק הוא בן אדם, כמו גדול, רק קטן, התינוק הוא בן אדם, כמו גדול, רק קטן, קטנטן אבל כמו גדול, בן אדם אבל קטנטן, קטן קטן קטן קטן קטן, אבל בן אדם, כמו גדול אבל קטנטן, לא רואים את התינוק הקטן, קטנטן אבל חכם, כמו גדול ממש, כמו בן אדם, אבל לא בדיוק, אבל יודעים עליו, לא רואים את התינוק הקטן, קטן כמו גדול אבל יודעים עליו שהוא כמו בן אדם אבל לא בדיוק, דומה לבן אדם קטן אבל מין מלאך. התינוק הוא מלאך, חשבה נטאלקה.


היה לה פה פתוח בזמן שחשבה, פה פתוח לגמרי עם דובשנית בתוכו, ושביל דק, ארוך, של ציפוי מתוק ולבן ונמס של דובשנית ירד לו, החליק מפה לסנטר ומשם לצוואר. ליד צווארון השמלה נעצר. שפירית שקופה עפה, זמזום דבורה, זזו עשבים דקים, צהובים. צהריים.



השעינה נטאלקה את לחיה על הברכיים שהתחממו בשמש ואת הידיים שמה על הבטן, עטפה חזק לכסות את הסוד שלה, הסוד הכדור, היא כדור והסוד שלה כדור, מתגלגלים שניהם במדרון ירוק של הר גבוה, ירוק עם כתמים, סוד בתוך סוד מתגלגלים, פעם היא בתוך הסוד פעם הסוד בתוכה, מתגלגלים להם: התינוק מלאך־תינוק, לחשה נטאלקה.



בשקט בשקט הוציאה את הסוכריות מהנייר, סוכריות טופי בטעם פירות, אחת שמה מצד ימין של הצלחת, אחת מצד שמאל, ובאמצע מדרכה - שלוש ואפלות, שלא יריבו להן הבנות הסוכריות. אחת, הוורודה, היה לה פה גדול, שקערורית עמוקה בצד, צעקה לא יפֶה, אמרה מילים גסות, רק ריב וגסויות, זה מה שהיה לה בראש. השנייה, הצהובה, הייתה חלקה וחזקה, שום שקערורית שום כלום, שתקנית ושרירית: שתצעק לה הוורודה הטיפשה. הכי טוב שילכו כל אחת לבית שלה, יגיפו חלונות ודלתות וישחקו במשחק נעים.



אכלה נטאלקה את הוואפלה האמצעית במדרכה וסידרה לכל אחת ואפלה: בית משלה. הציבה את הוואפלות זו מול זו, שיהיו חומות לבתים. כל אחת מאחורי החומה שלה, בתוך הבית שלה, עם הדברים שלה והכל. שנים־שנים חיו ככה, עד שאחת, הוורודה, למדה צרפתית ונסעה לחוץ לארץ, ארזה את הבית, החומה, המשחקים הנעימים ונסעה לה.


הביטה נטאלקה בצלחת: בקצה בקצה, בית אחד בודד, עם חומה וסוכרייה אחת צהובה ורעבה. מסביב - שממה. מרחבים לבנים גדולים, שלג. רעב היה בארץ. אין כבר ממי לפחוד ועם מי להתקוטט, אבל הצהובה לא ידעה. הסתגרה לה בבית וגוועה ברעב, עד שבאו המצילים עם טנדר. העמיסו את הבית על הטנדר ואת הצהובה עטפו יפה בשמיכות והעמיסו, נסעו למקום טוב וחם.



***



למחרת הלכה נטאלקה עם אבא לעבודה ובדרך ראו איש עני. האיש העני שכב על המדרכה, ליד האוטובוסים הגדולים, והתכסה בשמיכה. יצא לו רוק מהפה והאצבעות שלו, פּיק־פּק, דפקו על קופסת פח. נטאלקה הסתכלה על האיש העני. האיש העני הסתכל על נטאלקה. לא היו לו ריסים בעיניים. מי זה? שאלה נטאלקה.



זה איש עני, אמר אבא. מה, אין לו בית? שאלה נטאלקה. אין, אמר אבא. מה, הוא גר על המדרכה? שאלה נטאלקה. יכול להיות, אמר אבא. אישה אחת עברה ליד האיש העני ושמה לו משהו בקופסה. מה היא שמה לו? שאלה נטאלקה. כסף, נדבה, אמר אבא. נטאלקה בכתה: גם אני אשים. בואי, משך אבא בזרועה. לא, צעקה נטאלקה, דפקה עם הרגליים על הרצפה, לא ולא ולא. היא הסתירה את הפנים בחולצה של אבא והציצה באיש העני. וכאב לי, התייפחה, כואב. מה כואב? שאל אבא. פה, שמה את היד על הצוואר, פה יש לי מחלה כואבת.



בואי, אמר אבא, נאחר בסוף. גם אני אשים לו, אמרה נטאלקה. אבא קירב את הגבות שלו אחת לשנייה ובמצח למעלה היה לו קמט: אסור, אמר אבא, אם ניתן לו כסף, לא נעזור לו. נעזור רק לאנשים הרעים. מי האנשים הרעים? התפלאה נטאלקה. האנשים הרעים, אמר אבא, רוצים שניתן כסף לעניים כדי שהם יוכלו להמשיך להיות רעים ולחשוב שהם טובים. ואנחנו טובים? שאלה נטאלקה. אנחנו יותר טובים, אמר אבא. למה, למה אנחנו יותר טובים? שאלה. כי אנחנו, הסביר אבא, רוצים שכל העולם ישתנה ולא יהיו יותר אנשים עניים בשום מקום. אבא לקח את נטאלקה על הידיים: עכשיו, שאת מבינה, את לא צריכה לבכות, אמר. נטאלקה בכתה עד שהגיעו לקיוסק, ליד העבודה של אבא, קנו שם מיץ תפוזים, בייגלה ו"טעמי".



בעבודה הושיבו את נטאלקה בחדר, מין ספרייה עם שולחן ארוך ארוך. נתנו לה גלויות, אמרו לה: תסתכלי איזה יופי. הגלויות היו חלקות וקרירות. אחרי שגמרה להסתכל מרחה אותן נטאלקה ברוק והדביקה כל גלויה ללחי. באה נעמה, זאת שעובדת עם אבא. לא, לא ככה, אמרה לנטאלקה, הורידה לה את הגלויות מהלחיים וניגבה אותן בחצאית. ככה הכל יתקלקל, אמרה נעמה. בואי נסתכל ביחד, בסדר? הסתכלו בגלויות. ראו משהו בצבע אפור חזק ואפור חלש ופס כחול באמצע. זה נהר, אמרה נעמה, וזאת עיר רחוקה. שם למד אבא שלך והכיר את אמא, ושם נולדת גם את, אמרה נעמה.



נטאלקה הסתכלה בתמונה טוב טוב: איפה? שאלה. בעיר הזאת הרחוקה, אמרה נעמה. נטאלקה ראתה צריח גבוה עם פעמון גדול: שם? הצביעה. נעמה חשבה רגע: לא בדיוק שם, בעיר הזאת אבל.



***



סבא הרזה רקד בסאלון: לי לי לי לי יא חליל לי, לילי לי לי, יא חליל לי, לילי לי לי יא חליל לי. על הראש שם מפה, על כפות הידיים כפפות לבנות, יד אחת הצמיד לסנטר זקורה קדימה, ומאחורה סידר לו זנב קטן עם השנייה. היטה את הגוף קדימה ואחורה, קדימה ואחורה, בעיקר קדימה, דוכיפת.



דוכיפת, צעקה נטאלקה. נכון, נכון, שמח סבא הרזה, קדימה לשולחן האוכל ורחרח, קדימה למזנון - רחרח, קדימה לווילון - רחרח. אחר כך דילגו הוא ונטאלקה למרפסת, שה וגדי, גדי ושה. סבא אכל עלים של נענע, יסמין וכליל החורש מהעציצים של סבתא יאבאבא ומהעצים. מצוין, לעס סבא בפה מלא, פשוט מצוין. רוצה קצת? שאל את נטאלקה. נטאלקה לא רצתה. אין דבר, הצטער סבא, פעם אחרת. ועכשיו, הכריז, אתלטיקה קלה.



לקחו את הכרים הגדולים בסאלון של סבתא, הניחו על הרצפה צמוד־צמוד, קפצו קפצו וצנחו בפישוט איברים. קפצו וצנחו. תרגילי סדר, אמר סבא: לפנים, לצדדים, לפנים והורד, אחת שתיים שלוש ארבע, למעלה, על הכתפיים, לצדדים והורד, אחת שתיים שלוש, כל השמנמנים, כל הסנטרים, כל הקפלים והקפלונים, ביחד, ואחת שתיים שלוש ארבע.



יש תינוקת בבית, זקן שיכור, שאגה סבתא יאבאבא מהפתח, מי אמר? התבלבל סבא הרזה, מי אמר את זה? אני אמרתי, תפסה סבתא כרים ושמה במקום, תפסה את נטאלקה, שמה על הכרים, תפסה את סבא הרזה ויאללה למקלחת.



לא את הראש, התחנן סבא. כן, את הראש, ועוד איך את הראש הטיפשי והשיכור, התעקשה סבתא. דחפה את סבא הרזה למקלחת, עם הבגדים, עם הכל. די, ביקש סבא, די כבר, אני נקי, אני באמת נקי, זקנה מרשעת, האין עוזר? השוב אני בודד? האין מנוס? שבוי? אך כלי משחק אני בידי הזמן.



שפשפה סבתא טוב־טוב את הראש במגבת, מרטה ומרטה ואת הפנים מחטה. אַי, גנח סבא, אל נא תרעו, פדיון נפשי אתן. רופא הַבהילו, רופא, מוחי נפצע.


עטוף במגבת הושב סבא ליד נטאלקה, על הספה. כרך את קצה המגבת סביב אצבעו, תחב לאוזן וסובב, גונח. בסדר עכשיו? שאלה סבתא. בסדר בסדר, מלמל סבא הרזה, כצאת חתן אצא לקראת המוות, ותעלוז נפשי.



הלבישה לו סבתא חולצה חדשה, ענבה עניבה, סירקה שערות ושפם, וביחד הלכו כולם לחדר של אמא מאיקה, לראות את התינוקת החדשה. בחדר הייתה עריסה. מעליה - כילה לבנה ליתושים, בתוכה - תינוקת. פּוּצְקִי פּוּצְקִי, אמר סבא, נדחף ראשון. סבתא הסירה קצת את הכילה, שיראו טוב. התינוקת כיווצה חזק את הפנים, מצמצה ומצמצה, הוציאה לשון, פתחה עיניים והסתכלה. סבא תקע ראש בעריסה בפנים: היא מסתכלת כאילו היא לא מכירה את הארץ, התפלא. אמא מאיקה ישנה לה בפה פתוח. ליד התינוקת השאירו אור קטן, כמו נר, גולה קטנה עם אור צהוב, לא צהוב ממש, צהבהב, לבן־צהוב, יותר צהוב מלבן, ממש לידה, ליד העריסה, השאירו לה את האור שלה שהביאה איתה.



מלאכים מבוגרים, האור שלהם מחובר בדרך כלל למצח, בגלל הכנפיים הגדולות, הכנפיים ידיים שלהם שנתקלות בכל דבר בלי להפיל. תינוקות, לעומת זאת, מחזיקים את האור במקומות שונים, אבל לא במצח, בשום אופן לא במצח. הם יכולים, למשל, להחזיק גולות קטנות מוארות בין האצבעות או להחזיק גולה אחת גדולה בפה, כמו כדור פינג־פונג, פינג־פונג־פנס, מנפחים את הלחיים, מחזיקים בתוך הפה ומאירים לעצמם את הדרך שהם לא יכולים לראות.


נטאלקה נגעה בקצה האצבע בלחי של התינוקת: משהו רך היה שם, רך וקצת נפוח וריק, כיס ריק כמו של קנגורו, אבל מבפנים.



נטאלקה רצתה לראות: בזהירות בזהירות פישקה את השפתיים של התינוקת, הסתכלה לה בתוך הפה.



***



תינוקות עיוורים, חשבה נטאלקה, תינוקות מלאכים עיוורים, חשבה. התעוררה בלילה, הביטה בקיר. כולם ישנו: ישנה סבתא יאבאבא במיטה לידה, ישנו אמא מאיקה ואבא, הסתתרו מתחת לשמיכות הגדולות, היו נקישות קלות מהמרפסת: סבא הרזה שיחק עם עצמו שחמט.



הלכה למטבח, לקחה עוגיות חומות פריכות ששקד נעוץ במרכזן, שמה בכיס הפיג'מה. הלכה לחדר השינה של אמא מאיקה, עמדה ליד העריסה והסתכלה. התינוקת מצצה מוצץ, הסתכלה גם היא. למעלה הסתכלה, בעיניים גדולות, נפוחות. תחבה נטאלקה ראש לתוך העריסה, הביטה למעלה, לראות מה רואה התינוקת: סתם קפל של כילת היתושים.



פירורים חומים של עוגייה נפלו לה מהפה על השמיכה. אספה ואספה, דחפה את הפירורים לתוך הציפורניים, התעייפה. חיפשה על הרצפה, מתחת לעריסה, כמה נמלים שיעבדו במקומה, יעשו מה שהן רגילות. מצאה ג'וק שחור, מנומנם. הביטה במיטה הגדולה ליד: ערימה גדולה, אדישה, הייתה שם, אבא ואמא, שמיכות וספר פתוח.



התינוקת הייתה לבדה, מצצה ומצצה לבדה: לבדה בעריסה, מתחת לשמיכה, לבדה מתחת לכילת היתושים, לבדה בחדר האפלולי, בבית, לבדה בשכונה, לבד לבד נפרשו המרחבים סביבה, כל העולם, רחוק, עד למדרכה של האיש העני, עד לעיר הרחוקה עם הנהר הכחול, השטוח, של אמא מאיקה. ובנהר הארוך סירה קטנה מגומי, מפליגה לה, בתוכה משה רבנו התינוק, אוסף תינוקות לפי התשובות. מה אדום בפנים וירוק בחוץ? שואל משה רבנו. אבטיח, לוחשת נטאלקה לתינוקת שלה, תגידי אבטיח. אבטיח, אומרת התינוקת, ומשה התינוק מסכים להכניס אותה.



הושיטה נטאלקה יד לתינוקת. בהתחלה זזו הידיים, נגעו פה, נגעו שם, התבלבלו, בסוף תפסו, אחזו אצבע. גופה הקטן היה עטוף טוב־טוב בבגדים לבנים קשורים בסרטים לבנים מהודקים, עטופים בשמיכה שסרגה סבתא יאבאבא, שמיכה עם פרחים צלבים לא כמו בחיים, ירוקים, אדומים, צהובים. הרגליים שלה התנועעו בפנים, עשו דברים לא נכונים, רק דברים לא נכונים.



צר היה לה על התינוקת שלה הלבנה, בעריסה הלבנה, לבן על לבן. הסתכלה נטאלקה בתינוקת שלה ובכתה, בכתה והסתכלה, לעסה עוגייה: אף אחד לא אוהב אותה מספיק, חשבה, אף אחד, חשבה, נבהלה פתאום. היה רחש במיטה הגדולה, נשימה כבדה, קפיצים חורקים.



מהחלון באו משבים רפים של רוח, נכנסו בווילון, בכילה נכנסו, בשרוול הרחב של חולצת הפיג'מה.



צר היה לה, בכתה בשקט, בשקט התפשט הכל, לבן על לבן, חמלה הייתה לה, חמוּלה התינוקת הנעלבת, הבודדה, עם הבגדים הגדולים והקישורים, מפליגה לדרכה בשקט על הנהר השטוח, עם החידות והנדנודים של משה התינוק ועורבים משונים מעל.



ליטפה נטאלקה את הראש הקירח, העגלגל, עם השסע באמצע, אמרה בשפה של אמא מאיקה: יופי זה. ליפפה את השמיכה עם הפרחים צלבים סביב גופה, החזיקה קרוב וביחד נכנסו לארון.



מתוך "זרים בבית" מאת רונית מטלון, בעריכת מנחם פרי, הספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1992