המשורר חיים גורי, חתן פרס ישראל לשירה, הלך הלילה (רביעי) לעולמו והוא בן 94. גורי היה חבר בפלמ"ח. משנת 1949 גר גורי בירושלים. ב-1952 נשא לאשה את עליזה, חברתו לנשק מימי הפלמ"ח. גורי אב לשלוש בנות, וסבא לשישה נכדים, חמש בנות ובן. בהודעה שמסרה משפחתו נאמר: "המשורר והסופר, איש הרוח וחתן פרס ישראל, חיים גורי נפטר אור ליום רביעי, ט"ו בשבט, בביתו בירושלים. בן 94 היה במותו. הוא הלך לעולמו מוקף באהבתם של אשתו, עליזה, שלוש בנותיו, יעל, נועה וחמוטל, חתניו וששת נכדיו".

בתו, חמוטל גורי, סיפרה הבוקר בגלי בצה"ל בבכי על אביה: "הוא היה איש נפלא ומדהים, הישר באדם, חבר, אבא נפלא בעל אוהב עד כלות, סבא משוגע שאהב את נכדיו ומשורר שיצר את השירים הנהדרים. שרנו לו את שיר הרעות ולמרות שהיה תשוש, הוא הצטרף אלינו בהתרגשות גדולה. הוא לא חדל להתגעגע לחבריו, הוא הלך לעולמו מוקף באוהביו בביתו, בשנתו כמו שמגיע לו. היו לו כל כך הרבה יצירות מופלאות".


"חמוטל הוסיפה עוד כי כששאלו את אבא, 'מה שלומך?', הוא היה עונה שתי תשובות. 'שלומי כשלום עמי', או שהיה אומר 'ארץ ישראל כואבת לי'. הוא היה מחובר לארץ הזו בכל נים ונים בנפשו".

לדבריה, "הוא היה פוליטי לא במובן המפלגתי, אלא במובן של תחושת אחריות עצומה של מה שקורה כאן. אי אפשר שיהיה לך אכפת בלי שתהיה לך ביקורת. הוא היה איש של מוסר ושל יושר". היא הוסיפה כי אביה "הנחיל לנו את אהבת האדם במובן העמוק, למורכבות שלו, לחוסר המושלמות שלה, הוא היה אדם אוהב, כתב שירי אהבה. הוא היה מעיר אותנו בשירי צבא בריטים. הוא כעס על הפרסומות ברדיו ושאל למה לעשות סרנדות על סכין גילוח".
 




גורי נולד בתל אביב בשם חיים גורפינקל לגילה ולישראל גורי. הוא התחנך בבית החינוך לילדי עובדים בתל אביב, בחברת הילדים בקיבוץ בית אלפא, בבית-הספר המחוזי בגבעת השלושה וסיים את הלימודים בבית הספר החקלאי כדורי. שלמרגלות הר תבור.

בשנת 1941 הצטרף גורי לפלמ"ח. בהמשך יצא לקורס מ"כים ולקורס מ"מים. בשנת 1946 השתתף בפיצוץ תחנות הרדאר בסטלה מאריס. בשנת 1947, שהה בשליחות "ההגנה" במחנות העקורים בהונגריה ופעל שם בקרב שרידי תנועות הנוער הציוניות, על מנת לארגן את ניצולי השואה לקראת העלייה לארץ ישראל. משם עבר לצ'כוסלובקיה ושימש כמפקד קורס הצנחנים הראשון של צה"ל שהתקיים בתוך הצבא הצ'כי. במלחמת העצמאות לחם כסגן מפקד פלוגה בגדוד השביעי של חטיבת הנגב בקרבות חזית הדרום. במבצע האחרון של מלחמת העצמאות − מבצע עובדה היה סגנו של אברהם אדן (ברן) − מפקד פלוגת אנשי גח"ל. במלחמת ששת הימים השתתף בקרב על ירושלים כמפקד פלוגה. בשנת 1968 הועבר לתפקיד קצין חינוך. ובמלחמת יום הכיפורים היה קצין חינוך לוחם בעוצבת שריון בחצי האי סיני.



חיים גורי בטקס זיכרון לחללי דור תש"ח, עם הרמטכ"ל בני גנץ. צילום: דובר צה"ל

ספרו הראשון, "פרחי אש", אותו הוציא בשנת 1949, התקבל בהתלהבות הן בקרב קהל הקוראים והן בקרב הממסד הספרותי, והפך אותו לאחד ממייצגיה הבולטים של הלוחמים ממלחמת העצמאות. אחד השירים הבולטים בספר הוא "הנה מוטלות גופותינו", שגורי כתב לזכר הרוגי שיירת הל"ה.

בשנים 1952-1950 למד ספרות עברית, פילוסופיה ותרבות צרפתית באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1953 למד בסורבון. משנת 1954 פרסם טור בעיתון למרחב, ולאחר מכן בעיתון דבר לצד יצירתו הספרותית.



גורי פרסם יותר מ-12 ספרי שירה, 10 ספרי פרוזה, רשימות ועדויות עיתונאיות, וגם תרגומי שירה צרפתית, פרוזה ומחזות. הוא דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בן-גוריון והאוניברסיטה העברית בירושלים, אזרח כבוד של העיר תל אביב ו"יקיר ירושלים".


באוקטובר 2007 מסר את ארכיון כתביו העשיר לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי.

במהלך הקריירה זכה גורי בעשרות פרסים ואותות כבוד על יצירתו. בין היתר זכה בפרס ישראל לשירה ב-1988, פרס ביאליק ופרס סוקולוב. הוא היה חבר כבוד של האקדמיה ללשון העברית, יקיר ירושלים ודוקטור לשם כבוד של האוניברסיטה העברית. 


חיים גורי מקבל את פרס ישראל, 1988. צילום: יעקב סער, לע"מ

גורי היה גם איש פוליטי מאוד שלא חשש להיות מעורב במאבקים. הוא נמנה עם תומכי מפלגת "אחדות העבודה" וכתב בעיתון התנועה, "למרחב". הוא השתתף גם בפעילות ציבורית ופוליטית. בשנת 1967 השתתף בהקמת התנועה למען ארץ ישראל השלמה. בשנת 1975 שימש בתור מתווך לא רשמי בין מנהיגי שלטון המערך לבין המתנחלים בפרשת קדומים.
 

בבחירות לכנסת השביעית בשנת 1969 היה גורי חלק מקבוצת אינטלקטואלים שקראו להצביע בעד המפלגה הקומוניסטית הישראלית, גם כדי לאפשר לה לעבור את אחוז החסימה ולהכניס לכנסת את ראש הרשימה משה סנה וגם כדי לחזקה למען תוכל לשמש משקל נגד לרק"ח בתנועה הקומוניסטית העולמית. בשנות התשעים היה ממקימי "הדרך השלישית" כזרם ניצי בתוך מפלגת העבודה. הוא המשיך לתמוך במפלגת העבודה גם לאחר פרישת חבריו ל"דרך השלישית" והקמת המפלגה באותו שם. 

בקיץ 2010 הצטרף לתקופה קצרה למשמרות המחאה השבועיות בשייח ג'ראח.

בשנת 2015 הוכרז כזוכה פרס היצירה בתחום הציונות על ספרו "אף שרציתי עוד קצת עוד", אך סירב לקבל את הפרס, לדבריו: "זה פרס ציונות. אני ציוני מיום שנולדתי ואמות ציוני וכל חיי לחמתי למען הציונות, אבל לא נראה לי שהספר הזה ראוי לפרס הזה. הספר חורג מהמרחב הזה אבל הודיתי לשופטים שבחרו בו, שרצו לעשות משהו טוב ולכבד אותי, וביקשתי שיעניקו ליוצרים צעירים בתחילת דרכם".

בשנים האחרונות היה מעורב במחאה של אנשי הפלמ"ח נגד הכוונה לקרוא לשער הגיא על שם רחבעם זאבי (גנדי). בסופו של דבר צלח המאבק, והממשלה החליטה להנציח את זאבי בפארק התעשייה ברקן ולא בשער הגיא.