הוא היה לוחם בשורות הפלמ"ח וההגנה, צנחן ומפקד בחטיבת הנגב, עיתונאי מסקר, איש שטח (כך נהג להציג את עצמו), מהסוכנים המובהקים של עיצוב דמות הצבר, טבעוני בן טבעוני ומשורר ענק. חיים גורי. היצירה הענפה של גורי היא תמצית חייה של המדינה הזו. "אני מלחמת אזרחים", כתב. הוא היה גם הצבר האולטימטיבי, מ"יפי הבלורית והתואר". גורי נולד ב־1923 בתל אביב, התחנך בבית הספר לילדי עובדים ברוחו של א"ד גורדון, ישב בכיתה אחת עם יצחק רבין בבית הספר כדורי, שהה שנים בפריז וחי בירושלים, שאליה הגיע בעקבות אהובתו ואם ילדיו, עליזה, עד יומו האחרון. 
 

"חיים גורי היה מחשובי יוצריה של הספרות העברית החדשה", אומר פרופ' רפי וייכרט, ראש התוכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה ומרצה במכללת אורנים. "מעטים האנשים שהופכים בחייהם למונומנט לאומי המהווה השראה לדורות של לוחמים ושל יוצרים. חיים גורי היה כזה. גילומה של אצילות ושל פעילות מתמדת בתוך אומה מתהווה ומתבססת. אוהב נופיה ואנשיה".

לפני חמש שנים תרם גורי את ארכיונו האישי לספרייה הלאומית, ובו יצירותיו, מאמרים שכתב, ראיונות, מכתבים, תצלומים, פרסים, קטעי עיתונים ועוד. לרגל המאורע התכנסו בחדר הפונותיקה כמה חברי ילדות ונעורים, חברים בתנועת השומר הצעיר בקן של צפון תל אביב, ילידי הארץ שגדלו בשנות ה־30 וה־40 בעיר הלבנה. לצדו ישבו בחצי גורן כמה מן הדמויות היותר ידועות ביישוב, "צייתנים כחניכים לפני המדריך הנערץ", כפי שמתארים אנשי הספרייה. "עיני כולם נשואות לגורי - הוא המוליך את השיחה לנתיבים שאותם בחר, הוא המספר את הסיפורים ומוביל את השיירה. הוא המסרן של הזיכרון הקולקטיבי, המשמר והמחיה אותו. 'אני העד לצערי, אני ולא אחר'".



אחרי מלחמת העצמאות הקים גורי יחד עם משה שמיר, אהרן מגד וט. כרמי את כתב העת "משא", שם פרסמו דן בן אמוץ וחיים חפר את "ילקוט הכזבים". גורי היה זה שהגדיר את "תרבות המעגל", שכללה את הישיבה סביב המדורה והתגלגלה לכדי שירים וצ'יזבטים המספרים על האימונים והקרבות והחופשות, ועל היחסים המיוחדים שנרקמו ביחידה בין הלוחמים למפקדים ובינם לבין עצמם. בערב שנערך לכבודו בבית אבי חי בשנת 2016, חלק גורי: "לא כל מה שעשינו היה מוסרי והיה הוגן. כולנו עשינו את הרע בעיני ה'". הוא היה החשבונאי של כולנו. של הפרטי ושל הקולקטיבי.

חיים גורי. ארכיון הפלמ"ח

"חיים גורי היה בשבילי מקור של סמכות ספרותית והשראה חיה במשך עשורים", אומר פרופ' וייכרט. "הקשר האישי נוצר לפני כרבע מאה בעקבות דברים שכתבתי ופרסמתי על שירתו ונשמר מאז ועד לשבועות האחרונים בחייו. גם בשנות הזקנה המתקדמת הוא היה סמל לערנות ולחיוניות. לראות אותו בבית ביאליק מצטט בעל־פה שירים של חיים לנסקי וכואב עד עומק לבו וגם זועם שקהל מועט מדי הגיע לכבד את אחד מגדולי השירה העברית - היה שיעור שאין משלו".

גם בשני העשורים האחרונים לחייו גורי התחדש מספר לספר. "יצירתו המונומנטלית 'עיבל', שפרקים ממנה קרא באוזנינו בפסטיבל השירה במדרשת שדה בוקר, שנה אחר שנה עד שנשלמה, היו בית ספר גדול לשירה", ממשיך פרופ' וייכרט. "ובכלל שירתו המאוחרת ידעה עדנה, הן מבחינת הפוריות העצומה שאין לה אחר ורע הן מבחינת התחדשות הדגמים והעוצמות השיריות. לצד אלה כינס פרקים אוטוביוגרפיים ורשימות שסיכמו עבור הדורות שבאו אחריו את חיי התרבות והספרות בארץ. שיריו על ילדותו בתל אביב, על הים ביפו ועל התחנה המרכזית הישנה היו מן היפים בשירים שנכתבו על עיר הולדתו. למרות העשורים הרבים בירושלים תמיד שב אל המישור בהתפעמות של נער מאוהב החוזר אל אהובת נעוריו". פעם גורי אף ביקש מחבריו התל־אביבים שכאשר יובא למנוחות בירושלים, יגיעו עם שקיות עפר מתל אביב ויצרפו אל קברו.

"הדרך החמה והסקרנית עד קצה גבולותיה שבה היה מעורב ביצירתם של יוצרים שהיו יכולים להיות נכדיו וניניו הייתה עבורנו נחמה", מוסיף וייכרט. "רבים יזכרו לתמיד את המילים החכמות שהשמיע על יצירתם בהופעותיו הפומביות שנמשכו מעבר לשנתו ה־90 כמו גם את המכתבים, ההקדשות, לחיצות היד והטפיחות על השכם באירועי קריאה. זה היה רעב אמיתי לדעת מה קורה בשירה שבאה אחריו. עם היוודע דבר מותו אני פותח את ספרו: 'אף שרציתי עוד קצת עוד' וקורא מבעד לדמעות את דבר ההקדשה: 'לרפי, משורר יקר, בכל שהלב רוחש לך לקשר ורעות ואהבת השירה. שלך, חיים גורי'".

חיים גורי (מימין) בפלמ"ח. ארכיון הפלמ"ח

קו השבר
זו לא תהיה קביעה מופרזת לומר ש"הנה מוטלות גופותינו" אינו נפקד מאף טקס ימי זיכרון בבתי הספר, כמו גם "שיר הרעות” ו"באב אל־וואד" שמושמעים בתחנות הרדיו בימי הזיכרון והעצמאות, לצד "פנס בודד" ו"שיר הקפיטן". ספרים כמו "הספר המשוגע" ו"פרחי אש" הם חלק בלתי נפרד ממדף הספרים הישראלי, ואין ישראלי שלא הכיר את "מול תא הזכוכית", רשימותיו השבועיות בעיתון "למרחב" שבהן תיעד את משפט אייכמן, שבעקבותיו ובעקבות המפגש עם ניצולי שואה במחנות העקורים בהונגריה, נולד סרטו "המכה ה־81". 13 שנה עבד על הסרט, שאף היה מועמד לאוסקר. אחר כך יבואו סרטים נוספים.

ד"ר אלון גן, חוקר עיצוב הזהות הישראלית ומחבר הספר "קורבנותם אמנותם – משיח קורבני לשיח ריבוני", אומר שיותר מכל אדם אחר, גורי היה זה שהיטיב להמשיג את השינוי מטלטל הזהות שיצר משפט אייכמן. "איש מאיתנו לא יצא מכאן דומה לעצמו", כתב.

אניטה שפירא מציינת שאין זה מקרי שבעקבות משפט אייכמן הפך העיסוק ביחס לניצולי השואה לאחד מצירי היצירה המרכזיים של גורי. ספרו "עסקת השוקולדה", הטרילוגיה הקולנועית "המכה ה־81", "הים האחרון" ו"פני המרד" והתוספת של הפרק לספרו מימי מלחמת העצמאות "עד עלות השחר", שנקרא "אל האח הבלתי ידוע" , הם עדות לתהליך הזה.


אדולף אייכמן. רויטרס

"גורי עשה את המעבר מ'השואה והגבורה' ל'גבורה בשואה', מאטימות מתנשאת להזדהות וניסיון להבין את 'הפלנטה האחרת', ממורשת השתיקה למורשת העדות וגם ממאשים למואשם", אומר ד"ר גן. "גורי היה מהראשונים שביקשו להכות על חטא שימת זרקור האהדה על לוחמי הגטאות והפרטיזנים והפניית זרקור האשמה על כל 'האחרים', שהלכו 'כצאן לטבח'".

אלא שהעיסוק של גורי בשואה החל עוד בשנת 1947, כשנשלח על ידי ההגנה כבחור צעיר לעבוד עם שארית הפליטה של הונגריה וצ'כוסלובקיה. הוא אסף את השורדים, חברי התנועות הציוניות, לקראת העלייה ארצה. "הדברים שהוא נתקל בהם כצבר יליד הארץ, שגדל עם ביטחון עצמי, זעזעו אותו עד היסוד", אומרת החוקרת והמשוררת ד"ר מרים נייגר־פליישמן, שבין השאר חקרה את יצירותיו של גורי. "ירד לו האסימון כאשר הוא היה באולם על יד בית הכנסת הגדול בבודפשט, והדרשן אמר בעברית: 'את אחי אני מבקש' מסיפור יוסף. הוא קלט את משמעות שליחותו שם ואת עוצמת הדברים הנוראים שחווה בעקבות סיפורי השורדים והתחיל לבכות. בכל שלושת הראיונות שערכתי איתו על כך, הוא הזיל דמעות. בהמשך, אחרי הקים בצ'כוסלובקיה את קבוצת הצנחנים הראשונה.

הממונים עליו לא נתנו לו להגיע לארץ כי אמרו שהוא חשוב שם. את הכרזת האו"ם על הקמת המדינה הוא שמע משם. הוא אסף יהודים מיישובים נידחים, ובדרכים לא דרכים העבירם לבית החולים רוטשילד בווינה. משם הם הובאו לארץ או לאימון בצ'כיה לקראת המזומן להם בארץ. היו גם הרוגים מביניהם אחר כך. שורות־שורות הם שכבו בבית החולים. יום אחד, באמצע ינואר, עבר וראה עיתון באנגלית עם ידיעה קטנה על הל"ה. מה גם שב־1 בינואר 1948 נפל חברו הטוב חיים בן דור. הוא נחרד ומיד צלצל לגורמים שעבד איתם. הוא חזר לדירתו בבודפשט והתחיל לכתוב את השיר 'הנה מוטלות גופותינו'. הוא לא היה מרוצה. הוא השליך אותו לאח, והשיר נפל על הרצפה. הגברת שאצלה הוא גר כדייר משנה יישרה את הדף. גורלו של השיר התהפך.

הוא שלח אותו אל אברהם שלונסקי, השיר פורסם בכתב העת 'עתים', והיתר ידוע. בתוך השיר כמובן מתואר האבל שלו, אבל לטענתי, הרבה מתוך מה שקרה ליהדות הונגריה וההתנסויות שלו עם היהדות הזו נכנסו לתוך השיר. הטראומה של יהדות הונגריה והשואה התערבבה אצלו עם הטראומה של המדינה. הוא אמר לי: 'הייתי העיתונאי היחיד שסיקר את משפט אייכמן מההתחלה ועד הסוף כי הרגשתי מחויבות'. התחושות האלה של האסון העומד על הסף גרמו לו להבין הבין הרבה יותר לעומק את המצב השביר של המדינה וחיבורה ליהדות העולם. יש אוניברסיטה יהודית בבודפשט ולימודי ספרות עברית, אבל לא הכירו אותו שם כמשורר חשוב. הרגשתי צורך כבת לשורדים מיהדות הונגריה להחזיר אותו לזיכרון התרבותי היהודי־הונגרי".

חיים גורי ונתן יונתן. צלם : יוסי אלוני

הסוד שנחשף
ועוד אנקדוטה מעניינת: באחד הימים מצא ד"ר יואל רפל, היסטוריון ומייסד ומנהל ארכיון אלי ויזל, מכתבים ששלח גורי לחברו ויזל בניו יורק. בסך הכל
כ־90 מכתבים. מתוכנם היה ברור שיש גם מכתבים מוויזל לגורי. רפל פנה לספרייה הלאומית, שקיבלה את ארכיון גורי, וביקש להחליף שבויים. החילופים נעשו, ונוצרה התכתבות הכוללת יותר מ־130 מכתבים. "התכתבות זו הייתה חשובה כיוון שוויזל התעקש כבר בשנת 1960 שהמתרגם של ספרו 'הלילה' לעברית יהיה חיים גורי, שאיתו התיידד בראשית שנות ה־50 של המאה הקודמת בפריז", מספר רפל. "אלא שההתכתבות חשפה סוד. באחד הימים מצאתי כתב יד שלם של ויזל על משפט אייכמן. כתב היד היה ריכוז כל רשימותיו וכתבותיו על משפט אייכמן. כתב היד נמצא סגור, ואיש לא נגע בו לפחות 40 שנה.

כל ניסיונותיי לשמוע מוויזל מדוע לא פרסם אותו נענו בתשובה: 'היו לי סיבות משלי'. התשובה לשאלה נמצאה בהתכתבות עם גורי. חלק משמעותי מההתכתבות עסק ברצונו של גורי שספרו 'מול תא הזכוכית' יתפרסם באנגלית בארצות הברית. המו"לים האמריקאים לא שיתפו פעולה. חיים ביקש מוויזל שיעזור לו למצוא מו"ל אמריקאי ראוי. וכך היה. ויזל בחר מו"ל טוב ואף גייס את הכסף למימון התרגום. ספרו של חיים יצא באנגלית. באותו זמן, ובעקבות הוצאתו לאור של ספרו של גורי באנגלית, החליט ויזל לא לפרסם את ספרו כדי להימנע מתחרות עם הספר של גורי. באחד מביקורינו הרבים אצל עליקה וחיים סיפרתי את כל הסיפור והראיתי צילומים מהמכתבים שהחליפו ביניהם. גורי פרץ בבכי, קרא לרעייתו וצעק בקול: 'לא ידעתי. הוא עשה בשבילי מה ששום אדם לא עשה ליצירותיי'".

מחוות רבות ידע גורי בחייו. הוא זכה בפרס ישראל, בפרס ביאליק, בפרס היצירה לסופרים עברים ובפרס סוקולוב. לקראת יום הולדתו ה־85, יצא הדיסק "הרעות", ובו שיריו המולחנים, פרי עבודתה של העמותה למורשת הזמר העברי. בין 24 השירים היה גם "הנה מוטלות גופותינו", עם לחן חדש של יו"ר העמותה נחום (נחצ'ה) היימן. "שנים חלמתי להלחין את השיר הזה, וכמו מלחינים אחרים לא הסתדרתי עם השיר, מה גם שמדובר בטקסט קדוש", סיפר לי בראיון ל"מעריב".

לפני כשבועיים הוקדש לגורי מופע בבית הקונפדרציה בירושלים במסגרת סדרה חדשה "סנהדרין של שירה" המוקדשת לגדולי המשוררים שעיצבו את פני השירה העברית במהלך 70 שנות קיומה של המדינה. מפאת מצבו הבריאותי, נפקד. לפני שנים ספורות, נערך ערב לכבודו במשכנות שאננים. "במדינה שבה לא מפרגנים לאף אחד בחייו, מרגש שבחרתם לערוך כנס לכבודי, כשאני נוכח ויכול ליהנות מהדברים", אמר למארגנים. ד