1
היא יצאה מבית החולים בחמש בערב. לקחה מונית, נתקעה שעה וחצי בפקקים הנוראים של תל אביב, תהתה אם יהיה לה עוד התקף במונית, אבל לא - רק רצון בלתי נשלט לרצוח את הנהג, שהדרך שלו להעביר את הזמן הייתה לספר לה על כל קרובי משפחתו בזה אחר זה. לשיא רצחנותה הפוטנציאלית הגיעה כאשר הוא אמר לה שיש לו גיס “מרוקאי אמביוונלטי".
היא ניסתה לא להגיב, אבל זה היה חזק ממנה. אחרי שלוש דקות אמרה: “מה זה מרוקאי אמביוולנטי?".
והוא ענה: “אבא שלו עיראקי".
היא שקלה לפתוח את הדלת באמצע איילון ולברוח מהמונית. אבל בסוף נכנעה ועצמה עיניים. דנדון הוואטסאפ העיר אותה: אחותה, שהייתה בדרך לבית החולים.
“הכל בסדר", כתבה לה, “אני בדרך הביתה כבר".
“אז זה לא היה התקף לב?", כתבה האחות.
“התקף חרדה", ענתה לה.

2
הבית היה ריק, כמובן. עברה בכל החדרים והדליקה אורות. וחיכתה שבעלה יהיה שם, איפשהו, אולי בשירותים, אולי במרפסת עם הסיגריה האלקטרונית שלו והאוזניות הגדולות והוויסקי. אולי מתחבא מתחת לשמיכות, תופס שנת צהריים חשאית. היא ידעה כמובן שהוא איננו. ולעולם לא יהיה יותר.
בשבע בערב אחותה הגיעה, במפתיע. היא פתחה לה את הדלת.
“מה...? אמרתי לך שהכל בסדר".
“לא, בסדר", אמרה אחותה, “הבנתי את זה, לא". לאחותה היה הרגל מעצבן להגיד “לא"
כמעט בכל משפט שני. “לא" שמשמעותו: לא הבנתם אותי, הבעיה היא אצלכם.
היא נתנה לה להיכנס. הכינה קפה. דיברו רבע שעה. הסבירה לה שהתקף חרדה מאוד דומה בסימפטומים להתקף לב.
“אז איך יודעים?".
“אם זה היה התקף לב", אמרה, “לא הייתי פה עכשיו".
אחותה צחקה בעצבנות: “לא, זה ברור, לא, התכוונתי, את יודעת".
אבל לא היה המשך למשפט הזה. היא לקחה נשימה, חייכה את החיוך הכי מכיל שלה וביקשה ממנה ללכת.

3
למחרת בבוקר היא הלכה לעורך דין השמן. הוא הסביר לה מה האופציות שעומדות בפניה, בעודו מונה אותן אחת־אחת באצבעותיו, וכל אצבע נדמתה בעיניה כמו נקניקייה שבכל רגע יכולה להינתק מכף ידו ולצאת לחיים משל עצמה.
“יש לך שלוש אופציות", הוא אמר. “אחד זה להעיד נגד בעלך".
“אבל אני - “.
“אל תפריעי לי, בבקשה", אמר ונפנף בנקניקייה שלו, “קודם אני אסביר לך ואחר כך תשאלי. אז דבר ראשון את יכולה להעיד נגד בעלך. הפלוס - זה יוריד ממך את המשטרה. אם תעידי נגדו, הם לא ייכנסו לזה שהיית שותפה לכאורה. שידעת בזמן או לפני או לאחר מעשה".
“לא ידעתי כלום!".

“אוקיי. זה את אומרת. המינוס של להעיד נגדו זה שבעלך ילך לכלא ל־20 שנה. נסיבות מחמירות, לא נסיבות מחמירות, מינוס־פלוס 20 שנה.
היא השתתקה.
“האפשרות השנייה", המשיך, “זה לא להעיד. בעלך יצא מזה עם הטרדה מינית, מעשה מגונה, אולי שנה, אולי שנתיים. אבל בדבר אחד את יכולה להיות בטוחה - הקשר שלך עם הבנק נגמר. נגמר! הם יעיפו אותך תוך דקה".
“למה?! מה אני - “, היא התחילה, אך הוא חתך אותה:
“תוך דקה. תקשיבי לי. כולם חושבים שהוא אנס, ואם הוא יתחמק מעונש בגלל שאת לא העדת נגדו, בגלל שאשתו תמכה באנס במקום בנאנסת - תאמיני לי, באווירה של היום, אין מצב שהבנק ימשיך לעבוד איתך. אין מצב".
לבה פעם בחוזקה. “והאופציה השלישית?", אמרה.

“או, תקשיבי", אמר, וחיוך קטן של שביעות רצון עלה בזוויות פיו. הוא פרש את שתי כפות ידיו לפניו, וכל עשר הנקניקיות התגלו במלוא בשרנותן. “חשבתי על זה כל הלילה, ויש לי דרך שלישית: את לא אומרת שום דבר על האונס. לא מעידה נגדו. אבל! את הולכת למשטרה ואומרת להם שהוא התעלל בך. שנים".
“מה? מה זאת אומרת?".
“התעלל. הרביץ. אנס. קילל. איים. תגידי את. תחליטי, מה מתאים לך, תאשימי אותו".
“אבל הוא לא עשה שום דבר כזה - “.
“זה לא משנה", אמר העורך דין וחיוכו התרחב, “זה מה שיפה: זה לא משנה. מה שמשנה זה שברגע שאת אומרת את זה, את הופכת להיות הקורבן. ואז אף אחד לא יעז לעשות לך כלום. הבנק לא יעיף אותך. להפך, את הקורבן, הם יתמכו בך".

“והוא?".
“יעשה כמה שנים בכלא על מה שתחליטו שהוא עשה לך. הרביץ לך, נגיד, מדי פעם?".
“הוא לא - “.
“נגיד, נגיד", חזר העורך דין השמן. “את מבינה מה זה נגיד?".
היא השפילה מבטה.
“את אומרת שהוא הרביץ לך. הוא מודה. עושה שלוש שנים. במקום 20 על אונס. ואת שומרת על העבודה שלך".
היא אמרה לו שתחשוב על זה. אבל כבר ביציאה ממשרדו ידעה שאין לה ברירה. במדרגות, בדרך למטה, היא נתקלה במזכירה שלו שעלתה עם טלפון ביד ואמרה למי שזה לא יהיה: “איזה חרא הוא - הוא כזה חרא - את יודעת מהו? אני אגיד לך מהו בדיוק: הוא חרא".

4
למחרת ביקרה את בעלה במעצר. סיפרה לו על שלוש האופציות. ובישרה לו שהחליטה על השלישית. הוא ניסה להתנגד, אבל היא אמרה שזה או זה או שהיא אומרת מה היא ראתה כשחזרה מוקדם מהצפוי הביתה באותו לילה: את המורה הצעירה שרועה על הספה, בוכה. האיפור שלה מרוח. הוא עומד עם הסיגריה האלקטרונית שלו בתחתונים, מבוהל. שנייה אחר כך המורה הצעירה זינקה על רגליה, אספה את תיקה השחור הקטן וברחה.
“זה לא היה אונס", אמר. “זה לא היה אונס".
היא הביטה בו במבט קר. הוא השפיל את מבטו. ואחרי כמה שניות הנהן.
“טוב", אמר. “טוב. אבל חשוב לי שלפחות את תדעי".
“זה לא משנה", אמרה בעייפות וקמה.
“טוב", אמר. “מה שלום הבנות?".
“מה אתה חושב?", אמרה. “חוגגות. דניאלה קוראת תהילים בשבילך".
הוא עשה פרצוף.
היא משכה בכתפיה: “אם זה עוזר לה".
“זה לא עוזר שמדברים עם חבר דמיוני בשמיים - “.
“לך תזדיין", אמרה לו והסתובבה ללכת.

5
היא חנתה לא רחוק מביתה, ובקושי יצאה מהמכונית. בדרך הביתה עשתה סיבוב דרך השדרה, התיישבה על ספסל ובהתה בעצים במשך כמה דקות. לפתע החלה לבכות. בהתחלה ניסתה לנגב את הדמעות ולהפסיק עם זה, אבל אז עצרה בעצמה: מה אכפת לך? תבכי. מי רואה אותך? תבכי. ובאותו רגע שמעה את שמה, בקול רם. היא הרימה את עיניה וראתה אדם מבוגר עם רגל תותבת עומד לידה. לקח לה שנייה לזהות אותו: לפני 25 שנים, בתיכון, הם היו חברים.
היא התחילה לצחוק ולבכות חליפות, כי כל חייה התערבבו לה, אלה שחייתה ואלה שהייתה יכולה לחיות: מה היה קורה אם לא הייתה עוזבת אותו, אז בתיכון, לפני שנים?
הוא אמר: “אני לא מעז לשאול, אבל...?".
היא סימנה לו בידה שאין טעם. “סתם, יום כזה", אמרה, ושמחה שיש עוד מישהו בעולם שלא יודע מה בעלה עשה, או לא עשה, או כנראה עשה.
“מה קרה לרגל שלך?".
“תאונה", אמר. “לפני שנים, שנים".
היא הנהנה. הוא התיישב לידה. הם דיברו על דברים של מה בכך, אבל לרגע, לפחות, היא הייתה סתם בנאדם שפוגש מישהו ברחוב ומדבר על דברים של מה בכך.

6
יומיים אחר כך היא נסעה לבתה המתחזקת - לא ברור אם היא דתייה או לא, אם היא אוכלת כשר או רק לא נוסעת בשבת או מה, והיא העדיפה לא לשאול, ממילא זה השתנה כל חודשיים - ושם חיכתה לה גם בתה הגדולה. איך שיצאה מהאוטו, שתיהן עטו עליה וחיבקו אותה. בהתחלה התחושה הייתה טובה, אבל עד מהרה חשה במשהו מאולץ: הן נדברו ביניהן להעניק לה תמיכה רגשית מקסימלית, לשעה־שעתיים. לא לריב שעה־שעתיים, לא להגיד לה ש"היא הייתה צריכה מזמן להבין איזה מין בנאדם הוא" שעה־שעתיים, ואז, עם כל הכבוד, או שתחזור הביתה או שתהיה עדה לריב חדש בין שתי האחיות.
היא נאנחה והחליטה ליהנות מהשעה־שעתיים הללו ואז להסתלק. סיפרה להן מה סוכם עם אביהן. בהתחלה הן היו נבוכות, אבל אחר כך הבינו שאין ברירה וקיבלו את זה בהכנעה - מה ששחרר אותן מהר מאוד, כל אחת למקומה הטבעי: הגדולה החלה להטיף לה על היותה קורבן למערכת פטריארכלית, הקטנה אמרה לה לבטוח בהשם. תוך 50 דקות היא ברחה משם.

נכנסה לאוטו. ירד גשם. ישבה בפנים זמן ארוך והביטה בטיפות מכות ללא רחם בשמשה הקדמית. לפתע התחשק לה להתקשר לבחור שהכירה מהתיכון, זה שפגשה על הספסל בשדרה. אמרה לעצמה, עזבי אותו, הוא נשוי, זאת הייתה פגישה מקרית, מה יש לך. אבל אחרי 10 דקות של גשם עז שדפק והרעיש ונקש והרעיד את המכונית מכל עבריה, היא שלפה את הטלפון וחייגה אליו. 

חבר דמיוני בשמיים

בהתחלה ניסתה לנגב את הדמעות ולהפסיק עם זה, אבל אז עצרה בעצמה: מה אכפת לך? תבכי. מי רואה אותך? ובאותו רגע שמעה את שמה, בקול רם