אלדד: “תגיד, ממתי אתה שונא את נתניהו?".
כספית: “קח מספר, תעמוד בתור עם השאלה הזו. זו השאלה שאני שומע הכי הרבה בשנים האחרונות. לא, אני לא שונא את נתניהו. שנאה היא לא המילה המתאימה כאן... אני גם לא רוצה להשתמש במילה מתעב, כי היא חזקה מדי. לא, אני גם לא אוהב אותו. ויש בו הרבה דברים שאני מעריך, אבל אני קודם כל מפחד מנתניהו. אני עוקב אחריו מקרוב ורואה את מה שהוא עושה, וחושב שהוא עושה לנו כבני אדם, כחברה, כעם, דברים שיהיה קשה מאוד לתקן בעתיד".

אחרי שהשתחררתי מהכנסת הגיעה ההצעה לשדר איתו תוכנית יומית. ולמרות ההבדלים הגדולים בינינו, ניסינו פעם אחת - וזה עבד מהרגע הראשון. מאז אנחנו מתקוטטים כל יום בשידור. אבל אחרי השידור כל אחד מאיתנו נוסע לענייניו. לביתו. לעולמו. לא מבלים יחד אחרי העבודה. בנותיו הצעירות אינן מכירות את הנכדים שלי.

בסוף השבוע שעבר, ביום הכי סוער של השנה, הוא צלח את הכבישים המוצפים של מישור החוף, העפיל בכביש לירושלים ובגבעה הצרפתית החל לגלוש במורד מזרחה, והגיע לכפר אדומים, לא לפני שבירר בוואטסאפ “איפה הכי פחות מסוכן לנסוע". אף טיפת גשם לא ירדה בכפר אדומים בבוקר הקפוא ההוא. כתמי עננים רצו על המתלול החשוף של ואדי קלט במדבר יהודה. ובן כספית אמר שזה הנוף שהוא הכי אוהב. נוף מדברי.



התירוץ לביקור הבית הזה היה הספר שכתב כספית, “נתניהו. ביוגרפיה" (הוצאת ידיעות ספרים). הוא יודע שאחת השאלות השגרתיות שנשאל סופר כשמראיינים אותו על ספרו החדש היא “כמה זמן עבדת על הספר?" ולכן מקדים תרופה למכה ואומר בשולי ספרו שיש לו שתי תשובות (ככה זה השמאל, הוא אומר לי בסוגריים. לימין יש תשובות ברורות. לשמאל יש ספקות). “הראשונה פשוטה, יותר מארבע שנים שבמהלכן ראיינתי, תחקרתי, שוחחתי, דובבתי או פשוט האזנתי למאות מקורות על פני שלוש יבשות בחמש מדינות ובשתי שפות". בעניין זה אני יכול להעיד לטובתו (אף על פי שזה עולה לי בבריאות) שהוא דובר אמת. מהיום שנפגשנו לראשונה באולפני הרדיו - לא היה יום שהוא לא חפר בנתניהו.

העימות המלא ב"מעריב סופהשבוע".