אם עכשיו, כשהוא נתון בעיצומה של השנה ה־86 לחייו המרתקים, חש דיוויד ג'ון מור קורנוול (בשמו האמיתי) שספרו האחרון, "מורשת של מרגלים", הוא אכן ספרו האחרון? הרומן יצא לאור באנגליה בספטמבר 2017, ודומה שלה–קארה מטיח בדפיו את כל מפתחות עברו. העבר המרגלי והעבר הספרותי גם יחד.
הייאוש הכבוש, השולט כאן בסיפורו של פיטר גווילם, העמיד יצירה שאומרת: די. די לשקרים, די לחשדנות המתמדת, די להטמנת המלכודות לחברים, די למלחמה הקרה ובעיקר די לספיחיה הרודפים את שליחי "הכיכר" אפילו לעת פרישה. דומה שאחרי חשיפת הסודות המלוכלכים השזורים בסיפור הזה, לא יהיו עוד כתמים שחורים בנשמת הסופר עטור התהילה.
השקר והזיוף, העמדת הפנים והולכת השולל עומדים בבסיס כל פעולת ריגול, והעוסקים בה הופכים לרמאים נצחיים. לפי הספר, פעם מרגל, תמיד מרגל. אתה משקר לכולם ואינך מאמין לאיש. לא למפקד הנערץ עליך, לא לסוכן התמים שמספק לך עובדות הישר ממטה האויב, לא לבת זוגך הנאמנה, או לחבר הטוב, וודאי שלא לגופי ריגול אחרים, גם אם הם שייכים למדינה שלך ופועלים, כביכול, למען אותה מטרה. אתה נשאר שקרן וחשדן כדי לשרוד, גם כשאתה נוהג את הטרקטור במשק הברטוני שלך.
דומה שאי אפשר יהיה לכתוב ספר נוסף על מפעלות סמיילי. לה–קארה מחזיר לספרות את ג'ורג' המסתורי, "הגוץ הממושקף והמודאג תמיד", ולו לרגע, אף כי רוחו מרחפת על כל אירועי הסיפור. כל זאת, כדי לומר בדרכים רבות ומורכבות, שעבודת הריגול אינה טהורה, גם כשהעוסקים במלאכה משכנעים את עצמם שהם פועלים למען המולדת. אך יש גבול, אומר לה קארה, יש גבול, והוא עובר בחווה משפחתית בחוף נורמנדי. שם, לפחות, אמור היה להסתמן הגבול, כי שם מצא מנוחה המרגל המזקין גווילם, בן למשפחה אנגלו–צרפתית. שם שב והתחבר לבית–קבע, לאדמת המשפחה, אחרי שסיים את חובותיו לבריטים והחומה הברלינאית הופלה זה מכבר. שם הוא חרש שדות וניהל חיים חקלאיים עם בת זוג צעירה ובתה. הוא סבר שהדלת לעברו נסגרה וכי לא יהיה עליו להתייחס עוד לפציעות האישיות שאסף בשירות הממלכה המאוחדת. עד שקיבל מכתב במעטפה אפורה שאילץ אותו להיזכר באותיות הקטנות של חוזה ההעסקה הקדום: "חובת שירות לכל החיים, במידת הצורך".
***
"הוא בא לכאן כיוון שחש כי הטבעת מתהדקת סביבו אט אט, וידע שהגרנד ברונשוויק הוטל הוא המקום האחרון שבו יחפשו אחר סוכן חשאי בריטי שנלכד סופסוף ברשתם. הם יסרקו את כל הבניינים ברובע ואת בתי המלון האחרים, אבל ספק אם יחפשו אחריו במטה הכללי של הגסטאפו". הסיפור על אריק נורת', מרגל בריטי בתוככי עיר אירופית כבושה לנאצים, פורסם לראשונה ב־1944.
הנובלה הדרמטית תורגמה בעבר לעברית, ועתה ראה אור תרגום עדכני. נורת' עדיין יושב בבר של מעוז הגסטפו ומאזין לשלישייה נדכאת של מוזיקאים, בעודו ממתין לאהובתו, בידיעה שהיא תסגיר אותו לידי רודפיו. לואיס ברומפילד (אמריקאי, 1956־1896) צייר אווירה המהדהדת הלך נפש מתוח, המשתנה בהדרגה לריפיון כנוע. דקות האבחנה של הסופר חודרת אל מחשבותיו של נורת', מרגל המצפה למותו, והופכת את הקורא לשותף רגשי לגיבור שהרים ידיים בגלל האהבה. העטיפה הקולנועית מזמנת לדמיון סצינות גורליות בשחור־לבן.
***
חרף רצוני להוסיף ולחלוק את הביוגרפיה רבת התכולה של אלכסנדר הומבולדט, מובא כאן ציטוט מתאבן אחרון. "בסלונים ובמסיבות (בפריז - ת.א.) נפגש הומבולדט עם מדענים, אבל גם עם האמנים והוגי הדעות של אותם ימים. כתמיד, משך הרווק יפה התואר את תשומת לבן של נשים. אחת מהן, שהתאהבה בו נואשות, דיברה על ‘מעטה של קרח' מאחורי חיוכו התמידי.
כששאלה אותו אם היה מאוהב אי־פעם, אמר שאכן כן, ‘ובלהט' - אבל זה היה להט למדעים, ‘אהבתי הראשונה והיחידה'". לכו לקרוא את הספר, כדי לדעת, למשל, על הקשר בין סימון בוליבר לבין הומבולדט, ועל ההשראה שכתבי החוקר העניקו למהפכן ששחרר חלקים גדולים מאמריקה הדרומית מעול הספרדים.
התרעות פיקוד העורף