אני נמנעת מקריאת זיכרונות אישיים טרגיים, למעט ספרים שעוסקים בשואת יהודי אירופה. צרות פרטיות נוראות אינן מסד מספק לספרות טובה. מה שנכתב במגמה תרפויטית, או מתוך סברה עבשה שהקהל צמא לפרטי מחלותיהם של אחרים, אינו מנבא חוויה אומנותית בהכרח. אף כי הז'אנר המלווה אנשים בדרך לחדר הניתוח פשׂה עתה במסכים הקטנים, נניח אותו לסוציולוגים ממציאי התיאוריות, שיחקרו את אופנת האשפה הזאת, ונפנה לספר הנושא איכויות משלו. "שְטוּם" אינו מתיימר להיות ספרות גבוהה, אך הוא מציב רף גבוה לכל מי שמתאווה לכתוב על הצרות שלו.

הספר יוצא מן הכלל לא רק בעולם האומללויות כולן, אלא גם בגזרה המסוימת, האוטיזם, שהפך למושא התעניינות פופולרי בקרב הקהל וספקי הבידור שלו. אוטיזם, אומר ג'ם לסטר בספרו, אינו ההפרעה החביבה והמסקרנת הזאת, שמופיעה אצל אדם קצת מוזר שהוא גאון במתמטיקה. לא, לא. אוטיזם עמוק זה ילד בן 11 שמחרבן בטיטול או מחוצה לו, אינו מדבר ולא ידבר לעולם. ילד אוטיסט, מהסוג שג'ם לסטר זכה בו בלי שניגש למכרז, הוא ילד שאתה מתרסק באהבה אותו. "מתמיד נרתעתי מספרי זיכרונות על אומללות", העיד לסטר עצמו בראיון לפני כשנתיים, "אבל רציתי להיות ישר בתיאור החיים עם ילד לוקה באוטיזם עמוק, איך זה לגדל אותו ולהעריץ אותו, מפני שככל שראיתי, עדיין לא נכתב על כך דבר".

הסופר כתב בִּדְיוֹן וסיפק בכך את המרחק הנחוץ לקורא כדי להפיק מהקריאה בונוסים שאינם מתמצים במנוד ראש רחמני. נוסף על ההחלטה לשנות שמות אנשים ומקומות, הסופר, שזה לו ספרו הראשון, פרש את הסיפור על מצע רך של הומור עצמי, שלכמותו זקוק כל מי שחווה קושי. במקרה שלפנינו ההומור, בתוספת של מודעות עצמית גברית יוצאת דופן, בנו לקורא אופציה של הזדהות מלאת תקווה. כך, מי שיודע את האמת על החיים בחברת אוטיסט מן הקצה העמוק של הספקטרום, לא ירגיש שעושים עליו סיבוב, ומי שאין לו מושג על אוטיזם ילמד משהו בלי לחוש דחייה או אשמה.



"שטוּם" פירושו ביידיש "אילם", והבן של המספר הוא אילם לנצח, שהוריו וסבו אינם חדלים לדבר אליו. רק לו הם מספרים את הסודות הכמוסים ביותר שלהם, כי הוא לעולם לא ישפוט ויבקר. לפי הטקסט, לסטר הוא בן למשפחה יהודית, ולכן גם השואה כרוכה בסיפור הזה, אבל היא אינה עיקר, אלא רק תוספת כוח לאישיותו של הסב הנלבב.

לסטר בחר לספר על ההורות לילד אוטיסט בשתי זירות מאבק. האחת חיצונית לבית, והשנייה בבית פנימה. בפנים מתנהל מאבק נורא לשרוד סדר יום מסויט, שבו ההורים מתפרקים רגשית ופיזית. בחוץ נאלצים ההורים להיאבק ברשויות כדי שיממנו פנימייה שתתאים לנעורי בנם האוטיסט. המאבק הזה, שפרטיו תואמים את מציאות חייו של לסטר (עיתונאי בריטי שהמיר את עיסוקו בהוראת ספרות אנגלית ומדיה בתיכון) תבע הרבה כסף, עורכי דין, בדיקות נשנות, זמן ממושך ושיניים חשוקות. המוסדות והשיטה תמיד יעדיפו את הפתרון הסטנדרטי הזול, ולאו דווקא את הפתרון הטיפולי המתאים ביותר. לסטר האב לחם כפי שהמספר לחם ברשויות וניצח. הילד שלו נשלח לפנימייה מוקפת מדשאות שמתופעלת בידי אנשים טובים. זה לא קורה בדרך כלל.

בספר הסימפתי הכאוב הזה יש הרבה מן הקִרבה הטובה בין בני אדם. בין המספר לחברו הטוב. בין המספר לאשתו, שממנה נאלץ להיפרד. בין המספר לאביו. בין המספר למטפלות והמורות האיכותיות, הנדירות כל כך. מומלץ לקרוא את הסיפור הבדיוני של בן על ג'ונה בנו, בזכות הצחוק השפוי והחום האנושי שממלא את החדר.

"שטוּם", ג'ם לסטר, מאנגלית: גיא הרלינג, סנדיק, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 355 עמ'

***

מלא וגדוש
חזית הכרך התשיעי של כתב–העת "דְּחָק" נושאת את ציור דיוקנו חסר הנחת של הסופר והמבקר אמנון נבות, והגיליון מוקדש לזכר "מורנו וחברנו אמנון נבות זצ"ל". 134 עמודי הסיפא של הכרך העבה (774 עמ' כולו) מיוחדים לדברים שכתבו אנשים שהכירוהו, ועוד עשרות עמודים מעלים כמה ממאמרי הביקורת השוצפים של נבות. בקריאה הוֹוִית צפים מתוכם העיקרים המכלילים, המדייקים לראות קדימה, נישאים על גלי יצירתיות שְׂפָתית והומור–ענקים.

במאמר "אמא שלי ז"ל נגד מנחם פרי", המצחיק ומעציב עד דמעות דו–קוטביות, מתייחס נבות למנחם פרי העורך והמו"ל, לדויד גרוסמן, לסביון ליברכט, למאיר שלו, לעמוס עוז, ואין כל יראת קודש בנגיעתו המבודחת באלה: "הייתי ניגש וצועק באוזניה ‘מנחם פרי! מנחם פרי, בההה!', אולי הזוועה הספרותית הזאת תזעזענה ותוציאנה ממצב של חוסר הכרה. אבל אמא לא ענתה. ביום ראשון לפנות בוקר נפטרה ובערבו של אותו יום הזיע מנחם פרי והודה: ‘אמנון נבות צודק!', אבל לא היה בכך שום עזר לאמא ולספרות העברית גם יחד".

דחק. עטיפה

"דחק", מפעל עתיר זכויות של צעיר אחד, יהודה ויזן, מציע לקורא למחוק את גבולות החוויה האומנותית. שפע נדיב ומגוון מוצע בכרך המכיל כמות עצומה של חומרים מגרים ונדירים, פרי עטם של סופרים ומשוררים והוגים מישראל ומן העולם. טעמתי סיפור יפה גם נעים ("גלידה פקאן") של אודי טאוב, סופר מיטיב כתוב, שלא זוכה לפופולריות שלה זוכים "הבדרנים", בפי נבות; שירת הספד לנבות של ויזן עצמו, שורות שהכו בלב את אובדנו של האיש; רשימה מתורגמת של הסופרת הבריטית ג'ורג' אליוט ("חריצת משפט על סופרים"): "כאשר נפסקת הטמעתו של חומר חדש, בהכרח מתחיל הריקבון"; רשימה של הסופר השוויצי רוברט ואלזר ("הסופר"). "לעתים קם הוא ומתעמל קמעה בחדרו, או שנעור בו הרצון למעט מעשי להטוטנות; גם תרגילי זמרה או הקראה ברוכים בעיניו. את הדברים הקטנים האלה הוא עושה כדי שלא יהפוך בכתיבתו (...) לטיפש מושלם".