המְתנה היא פלח זמן יקר ערך, ודאי במסע על גדת נהר רחב. בעיירה ההונגרית וַאץ נותרה חצי שעה להגעת המעבורת, והנהר היה לידיד אינטימי. הלכתי לאורך הטיילת בתוך שקט רחב וצונן, שפת המים הגדולים התארכה סמוך לצעדי רגלי הימנית. אושר נקי נח על כל מה שהיה אז העולם. מעלי התנפחו כסתות עננים מלאות בגשם שיירד אחר כך, וברווז שעורפו ירוק נבהל וזינק ממחבוא צמחיית הגדה אל מרחב המים. התנצלתי חרישית והמשכתי לעבר חורש עצים שעמדו בעירום החורף. התהלך ביניהם גבר גבה קומה שהשמיע שריקת לחן נשגב, שיר שרק ציפורים יודעות להפיק.
בחבקי כל עץ הניח גרעיני חמניות לא קלופים במתקן עשוי מבקבוק פלסטיק. ציפורים קטנות וכהות רפרפו, האיש עבר עם שריקתו לעץ הבא, ואני בעקבותיו. אהבת הציפורים הייתה לנו שפה משותפת. הושטתי יד והוא עטף אותה בכף ענקית חמה. הנחתי את ידי האחרת על לבי, והוא חייך בעיניים כחולות כאומר, אני מבין את החדווה הזאת. בבית המתין “הדנובה", ספר שהגיע במועד המדויק שבו מתרחשים צירופי מקרים מיטיבים במיוחד. החיבור המענג לנהר האירופי נמשך והתחזק בין דפיו.
בהרצאה, שנשא לאחר צאת הספר, אמר שכותבים מערביים הביטו בעבר אל מזרח אירופה בהתנשאות שחצנית. הוא התגורר בבודפשט במשך 20 שנים, וספרו מעיד על אהבה חקרנית. הוא ביקר באתרים ארכיאולוגיים ועיין במסמכים, אבל בעיקר דיבר עם אנשים. נטייתו היא לשוחח עם בני אדם שמחוברים לאדמה ולטבע. לאורך דרכו דיבר עם רועים, איכרים, דייגים, אומנים, שייטים, שחוו מלחמות ושינויים אגרסיביים שנכפו עליהם בהחלטות שלטוניות, אך עדיין נאחזים בקרקע הסמוכה למים. הוא שוחח גם עם אנשי שמורות טבע ואקולוגים, שבנפשם בוערת הסולידריות לנהר, כפי שהוא היה לפני ש"הקידמה" הטתה את מימיו ובנתה לו סכרים.
לא יהיה מיותר להוסיף כאן כי ספרי מסע הם ז'אנר משכר, נדיר מדי בישראל.
***
“כל היום בחדר הכביסה חשבתי לי בהנאה על כל הסיפורים המוזרים שהתרחשו בבית הזה... על התשוקה לפרסום שהשתלטה מאותו היום על מדאם, עד כדי כך שמכרה את עצמה לכל העיתונאים המלוכלכים שהבטיחו לה כתבה על ספריו של בעלה או מלה על התלבושות שלה ועל הסלון שלה... ועל שאננותו של מסייה, שהיה מודע להתנהגות השפלה הזאת והניח לה להימשך. בציניות ראויה לציון הוא אמר: ‘זה תמיד פחות יקר מאשר ללכת למערכת של העיתון'. מסייה, מצדו, הידרדר לשפל המדרגה באטימותו המוסרית ובשפלותו. הוא קרא לזה ‘הפוליטיקה של הסלונים' ו'דיפלומטיה חברתית'. אני אכתוב לפריז ואבקש שישלחו לי את הספר החדש של מעסיקי הוותיק. הו, כמה שהוא רקוב!".
קטע מתוך “יומנה של משרתת" מאת אוקטב מִירַבּוֹ הצרפתי (1917–1848), עיתונאי, מבקר אומנות, סופר ומחזאי. הרומן, שראה אור ב–1900 והלעיג על העשירים הקרתנים, יצא עתה בתרגום עדכני. (מצרפתית: אסנת יקירה, בהוצאות תשע נשמות והכורסא, 387 עמ'
“מוכר עשבים אחד, המכונה מֵסַנִיאֵל, הוביל להתקוממות האוכלוסיה העממית של נפולי, וחרף שליטתם של הספרדים, השתלט על הסמכות המלכותית; הוא שלט באופן מוחלט בחיים, בחירות ובנכסים של כל מי שהיה חשוד בעיניו; הוא הפך עצמו שליט על המכסים; הוא נישל את הנתינים מכל ממונם ממיטלטליהם, וגרם להבערת כל העושר העצום הזה בפרהסיא (...) אותו מסניאל איבד לפתע את דעתו ומת מהתקף זעם תוך עשרים וארבע שעות".
מתוך תרגומו של ד"ר יוסי אסודרי ז"ל ל"כתבים נבחרים" מאת פרנסואה דה לה רוֹשְפוּקוֹ (1670–1613). אסודרי ביקש בתרגומו ליצור גשר בין שפת אמו, הצרפתית, לבין שפת ילדיו, העברית. “כנותם של ‘אמרי שפר' ושל ‘הרהורים שונים' (...) עשויה לעתים להביך את הקורא", כתב המתרגם בהקדמה, “שכן אי אפשר שלא יימצא בהם גרעין של אמת הנוגע לו באופן אישי". (הקיבוץ המאוחד, 272 עמ')
התרעות פיקוד העורף