תרגום נוסף?! כן, כי כל המרבה בתרגום היצירה האחת הזאת, הרי הוא משבֵּח. רצוי ש"שלושה בסירה אחת, שלא לדבר על הכלב" ייצא בתרגום חדש מדי שנתיים. ראשית, מפני שאז חולפת לה על פני הרחובות האדישים אדווה קלה של התעניינות מחודשת. שנית, מפני שכל תרגום חושף פכים נוספים מיצירתו הנדירה של ג'רום קְלאפְּקה ג'רום

(1927–1859). ושלישית, כל תירוץ לקרוא את הספר פעם נוספת קביל בעיני אנשים רבים, שכובד הראש הלוקאלי מעיק על חוליות צווארם.

ב–2002 יצא לאור תרגומו של דני קרמן (הוצ' אריה ניר), שחשף התעניינות אישית חקרנית בתולדות המחבר ג'רום, רעיו, הכלב ונהר התמזה על גדותיו מרובות הפאבים. התרגום ההוא הינו גם מדריך מסלולים נדיב. מדובר בפרויקט גדול: מסע אישי בתוככי ובעקבות ספר אהוב. יונתן יבין מושך בתרגומו העדכני לעבר הצחוק המשוחרר, כולל הגיחוך שבהתפייטות העודפת של המספר. יבין מניח את הפואנטות המשעשעות באופן העברי המחודד ביותר. דומה, שרוחו של ג'רום חברה להנאת המתרגם מעצם השכשוך במי הנהר הוויקטוריאני. הוא נלהב לחלוק את הביקורת החברתית של הסופר כלפי החברה האנגלית של המאה ה–19, במשפטים רלוונטיים לכל חברה זחוחה ונעדרת מודעות עצמית. לאחרית הדבר שלו העניק המתרגם (סופר בזכות עצמו) את הכותרת “המדריך לביטול הרצינות", ובתוך כך התיז מי נהר חסוד לעבר ישראל נגועת הפאתוס והחשיבות עצמית.



קרמן התעניין ברבדים שמאחורי היצירה. בהקשרים ההיסטוריים, החברתיים והביוגרפיים של “שלושה...". החוויה מתעצמת מקריאת הטקסט בתרגום החדש במקביל לתרגום קרמן. הערות השוליים של האחרון, התמונות והאיורים, בתוספת השוואת קטעי טקסט, הופכים את השיט השלומיאלי של שלושת החברים עם כלבם הנאמן לעצמו - למסע שכמעט מייתר את הוצאות החופשה הבאה. אמרתי, כמעט, כי בעיצומה של קריאה נתקפתי צורך שאין לשככו אלא בשהות ממושכת בסטריטלי, או במקום קטן אחר (אני לא בררנית) לאורך נתיב המים האנגלי.

"המסע במעלה הנהר עדיף בהחלט. לא טוב ללכת תמיד עם הזרם", קובע ג'יי, הלוא הוא ג'רום ומוסיף, "האדם שמשיט סירה שכורה במעלה הנהר הוא צנוע ופרוש מן הבריות". התנהגותם של גיבורי הספר מעידה על ההפך הגמור, כמובן. הם מתבלטים כחובבנים מסורבלים בשיוט קולני נגד הזרם. הסיפור סוטר על פרצופה של חברה צדקנית ומטיפנית. הוא מחצין נטיות אנושיות שמחנכים מטעם עצמם מזהירים מפניהן ילדים לאורך דורות. בחולפם על פני וורגרייב מזכיר המספר גברת מקומית שהורישה פאונד אחד בשנה לארבעה ילדים שלא קיללו, לא המרו את פי הוריהם ולא ניפצו חלונות.

כל אחד מהבחורים הנהנתנים משתדל להתחמק מעבודות השיט. שלושתם נצלנים, קטנוניים ונרגנים, נוטים להאשים זה את זה בתקלות, פרזיטים שממתינים לחילוץ מגדה בוצית, שבה נתקעו בשל התייחסותם הרשלנית להשטת סירה על נהר. הם נתקפים חמת רצח בשל עניינים פעוטים (“אני מתגעגע לימים הטובים של העבר, כשיכולת להסתובב ולומר לאנשים מה דעתך עליהם באמצעות גרזן, קשת וחצים"), מלעיגים זה על כישלונו של רעו, פולטים שקרים ללא היסוס, ומתעלמים משלטי אין–כניסה. הם מעדיפים שאחרים יטפלו בגוויית אישה שהם ראוה לראשונה צפה על המים. זהו הקטע היחיד שבו ג'רום מרצין ומספר על התאבדותה של הצעירה, שילדה מחוץ לנישואים וחייתה בחוסר כל אחרי שמשפחתה והחברה נידו אותה. קרמן מציין כי מדובר בסיפור חדשותי אמיתי, שאירע שנתיים לפני צאת ספרו של ג'רום לאור.

הסופר עצמו ידע ימי עוני רבים, גם בילדותו ובנעוריו, ועד לאחר צאת הספר לאור. הצלחת “שלושה..." שינתה לחלוטין את מצבו הכלכלי. כדאי לזכור את עברו הקשה כשקוראים את עלילות השייטים, שתרומתם לחברה מתמצה בכך שחסמו באיוולתם את מסלולה של ספינת קיטור. נדמה כאילו אין לבחורים הנרפים כל דאגה ממשית בעולם היפה שבו הם משייטים. “אני מתגאה עד מאוד בעבודתי", מתוודה המספר באותה רוח הפוכה מן הצפוי, שבה הוא פורש את ימי הנהר, “פה ושם אני מוריד אותה מהמדף ומאבק אותה".

אם יש מוסר השכל אקטואלי ליומן החתירה הזה הרי הוא לפניכם: יש להתמיד במשימה “עד לסופה המר", אלא אם כן מתחיל לרדת גשם.

"שלושה בסירה אחת", ג'רום ק. ג'רום, מאנגלית: יונתן עם רוית יבין, אוקינוס, סדרת הרפתקה (מודן), 234 עמ'

***

על חבל דק. עטיפה

הלְקוּת כיצירה

השימוש בקושי כגורם השראתי ליצירה הוא נושאה של חוברת אומנותית מרשימה ויוצאת דופן, בעריכת שלי הרשקו ועמלה עינת (“על חבל דק", הוצאה גלילית, בצלאל). השתיים ליקטו יצירות פלסטיות של אומנים צעירים בעלי לקויות למידה והפרעות קשב וריכוז, ובתוך כך הבליטו את מאגר הכישרון הסוער מעבר לקשיים. לצד תצלום העבודה מובא טקסט מרתק כמו סוד מהפְּנים, אומנותי בפני עצמו, מעטם של מי שמתקשים דווקא בהבעה בכתב. החוברת עשירה ברעיונות מתפרצים בזכות מחסום הלקות. “בסופו של יום - זה אני, עם כל החפצים שמפוזרים סביבי ועם הריחוף התמידי. אבל בתוך כל זה, אני מחובר כעת לצינור חמצן - לאומנות" (שגיא ארד, מתוך החוברת).