אולגה זדורוב עייפה. היא עייפה מלחכות, מלצפות לנס. עכשיו היא מגייסת כסף להוצאת ספר בשם “האיש שלא היה שם", שעליו היא עמלה כשנתיים. “האיש שלא היה שם" הוא בעלה, רומן זדורוב, שמרצה מאסר עולם בכלא "שיטה" לאחר שהורשע ברציחתה של תאיר ראדה ז"ל בת ה־13 מקצרין. זדורוב, שעבד בבית הספר “"נופי גולן" כפועל בניין, הודה ושחזר את המעשה בפני החוקרים. זמן קצר לאחר הודאתו, חזר בו בטענה כי הודה תחת לחץ. הוא הורשע בספטמבר 2010 בבית המשפט המחוזי בנצרת ונידון למאסר עולם. לאחר ערעורים וחוות דעת של עדים ומומחים, הורשע שוב בדצמבר 2015 בידי בית המשפט העליון. זדורוב מרצה כבר 11 שנה בין כותלי הכלא.
 



בספר אולגה מנסה להעביר את הגרסה שלה ל־11 שנות מאבק, ולתאר את שחוותה משפחתה. בין היתר מובאים בו גם כתבים של רומן מהתקופה שבה תיעד את ימיו בכלא, המתפרסמים לראשונה. רומן עצמו שמע על הספר רק לפני ימים ספורים והעניק את ברכתו. כעת אולגה פונה לציבור בפרויקט גיוס המונים ומבקשת סיוע להוציא לאור את “האמת על פי משפחת זדורוב". בקרוב, היא מבטיחה, יוצגו גם ראיות חדשות שיובילו למשפט חוזר. 
 


“בספר אני מנסה להראות לאנשים את כל הפרשה מהזווית שלנו", מסבירה זדורוב, “מביאה עובדות וראיות ונותנת לציבור את המידע על מנת שיתרשם ויחליט בעצמו, כי אנשים לא מכירים את כל הפרטים, והרבה פעמים מגבשים דעה בלי ביסוס. אני חושפת את כל פרטי התיק, ובמקביל משתפת את הקוראים בדברים אישיים שלנו, מה עובר עלינו כזוג וכמשפחה, תחילת ההיכרות שלנו וההלם הגדול".


רומן זדורוב. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

 

"זה חייב לצאת"

 

זדורוב נאבקת על חפות בעלה זה 11 שנה, ובמקביל מגדלת ומפרנסת שני ילדים לבד. בנה הבכור היה בן חודש בעת המעצר של רומן, והקטן נולד לפני שנתיים וחצי, בעת המאסר. היא מתגוררת בגפה בקצרין, ומחלקת את זמנה בין העבודה לבין המאבק המשפטי וכותלי הכלא. הרעיון לכתוב ספר על הפרשה עלה פעמים רבות, אבל היא הייתה עסוקה בהישרדות ובדיונים משפטיים, ולא מצאה לכך זמן או משאבים נפשיים. 
 

“ביום בהיר אחד, לפני שנתיים, החלטתי שהצטברו לי כל כך הרבה רישומים בנפש, בראש ובלב, והבנתי שזה חייב לצאת", היא מספרת. “גם השאלות של האנשים מציפות אותי וקשה מאוד לענות לכולם כל הזמן. שאלות כמו למה רומן הודה, הסבר על העיוות בחקירה, על הכשלים שהיו שם, על החיים שלי עם ובלי רומן, על היום הנורא ההוא שבו נעצר. אני נותנת תשובות למי שמעוניין כדי שיסיק מסקנות בעצמו". 
 

בספר מתארת אולגה כיצד הפכו היא ובעלה מזוג צעיר ואופטימי עם שאיפות להקים בית חם ושמח, למשפחה מפורקת, ומבטיחה לקוראים תשובות לפער שבין האמת שלהם לאמת שמציגה מערכת החוק והמשפט, שאותה היא מכנה “אנשי חוק סוררים": “אני ורומן היינו זוג צעיר עם חיים רגילים והספקנו בדיוק להגשים חלום להביא לעולם את ליאון, בננו הבכור שנולד באוקטובר 2006, חודש לפני המעצר. היינו מאושרים. זו הייתה התקופה הכי יפה בחיינו. רומן התבקש לתת עדות במשטרה בעקבות הרצח. הוא שיתף פעולה ומסר לחוקרים כל מה שידוע לו. לאחר מכן עבר פוליגרף ועוכב לתשאול נוסף. חיכיתי לו בבית עם תינוק קטן, אבל הוא לא שב אליו מאז".
 

אולגה מדברת על הספר בקול שבור. שומעים את התשישות בקולה. שנתיים שמרה את הכתיבה בסוד, גם מפני רומן. היא כתבה לבד,  פתחה עוד פצע, עוד זיכרון ועוד געגוע. רק לפני כמה ימים היא חשפה לראשונה בפני רומן את הספר. “רציתי שזה יהיה שלי", היא אומרת. “הבאתי לפה את הנפש שלי, איך חוויתי את ההתמודדויות ביומיום, עוד דיון ועוד אכזבה, הביקורים והתקוות שמתרסקות. חשוב לי שאנשים ידעו". 
 

גם כתביו של רומן עצמו, כאמור, מובאים בספר לראשונה. בשנה הראשונה למאסרו הוא העלה על הכתב תחושות, מחשבות, שאלות ותקוות שהיו לו בין כותלי הכלא. אולגה שמרה את הטיוטות הללו והחליטה לשלבם בספרה. “בהתחלה הוא כתב המון", היא מספרת. "סיפר מה עובר עליו, איך הוא מרגיש ושאל המון שאלות, ובאיזשהו שלב בכלא משהו כבה בו והוא הפסיק לכתוב. לקחתי את החומר והחלטתי לחשוף חלקים ממנו כדי להעביר תמונה של מה שעבר עליו בתקופה הכי קשה והכי נוראית שלו. הוא מאוד שמח על הספר ועל ההזדמנות לגרסה מדויקת". 
 
רצח שהסעיר את המדינה, תאיר ראדה ז"ל. צילום: רפרודוקציה
 

באחת הטיוטות כתב רומן על החקירות הקשות, על השעות הרבות שנמשכו ועל כמה שהוא עייף ומודאג. בטיוטה אחרת הוא מספר על הקושי שבריחוק ממשפחתו ומהתינוק הקטן שהשאיר בבית, ומביע אשמה כלפי עצמו: “איך יכולתי לנטוש אותם? אני כל כך רחוק מהם ולא יכול לעזור לאשתי ולבני, ולא יכול אפילו להסביר לה את הדברים ואת הצד שלי". 
 

מרגע המעצר נאסר עליהם להיפגש עד להגשת כתב האישום, כחודשיים מאוחר יותר. השאלות נערמו במוחה של אולגה והיא לא קיבלה תשובות מאיש, גם לא מבעלה. “לא ידעתי כלום במשך חודשיים, מה הוא עשה, על מה הודה, למה הודה בכלל. לא שמעתי את הצד שלו. זה היה קשה מאוד. לא יכולתי לעכל את זה. חיכיתי שמישהו יסביר לי מה קורה פה, זו היתה תקופה שנמשכה נצח".

 

"איש לא התנצל"

 

במשך שנים יוצאת אולגה נגד מערכות החוק והמשפט, וטוענת לכל הפחות לחקירה רשלנית. יש מאחוריה קהל תומכים המחליפים דעות או מנהלים קמפיינים עצמאיים בקבוצות  פייסבוק. היא מודה שהיא לא תמיד מתחברת לאותם דיונים, ומקווה שהספר ייתן מענה לכמה סוגיות שחוזרות על עצמן. 
 
הפגנה למען רומן זדורוב, ארכיון. צילום: אבשלום ששוני
 

“תמיד שואלים למה הוא הודה במשהו שלא עשה, ובספר כל מי שיקרא יוכל להיכנס לנעליו ולהבין", מסבירה אולגה. “הוא מתאר במילים שלו את התשובה. שאלה נוספת שעולה תמיד היא למה הוא זרק את המכנסיים שלבש. אף אחד לא יודע שרומן עבד בעבודה כל כך מלכלכת, ובכל שבוע היה זורק גרביים, תחתונים ומכנסיים. זה לא היה משהו חריג. טענו שהיכה את אחיו הקטן במקל, אבל לא מבינים שאמא שלו נתנה לו אחריות לשמור עליו, ומה שהיה שם זה ריב בין אחים ולא אלימות. בתחילת הפרשה פרסמו שהוא פדופיל, ועד היום איש לא התנצל על כך. הספר בא לתקן את שמו הטוב, שיראו את רומן האמיתי ושהילדים שלנו יבינו מי זה אבא ולא יכעסו עליו".
 

בדצמבר 2015 הרשיע שוב בית המשפט העליון את רומן זדורוב ברציחתה של ראדה, ובימים אלה מתכוננת אולגה לסיבוב משפטי נוסף. צוות ההגנה ומשפחתה מנסחים כעת בקשה למשפט חוזר שיתנהל בבית המשפט המחוזי. לטענתם, יש בידם ראיות חדשות אותן היא ממאנת לחשוף לעת עתה. “יש דברים חדשים, ונחשוף אותם ברגע שנוכל", היא אומרת. “התיק לא נבדק עד הסוף, ואנחנו מגלים שפה לא בדקו ושם לא לקחו דגימות, והתיק התנהל בצורה הכי רשלנית שיש. חלק מהדברים שוכבים בפרקליטות ולא ראינו אותם. מושכים אותנו עם הבקשות לקבלת חומרים".
 

זדורוב, כאמור, מקווה להשיג את סכום הכסף הדרוש להוצאת הספר באמצעות הקמפיין בהדסטארט. סכום המטרה עומד על 80 אלף שקלים, ועד כה תמכו בפרויקט 118 איש וגויסו כ־11 אלף שקלים. 

 
כריכת הספר "האיש שלא היה שם"
 

מתוך הספר:


על הבשורה הראשונה בנוגע למעצרו:

"רומן נלקח לחיפה ושם עבר בדיקת פוליגרף. לאחר מכן הוא התקשר אלי וסיפר לי שהחזירו אותו לתחנת המשטרה בקצרין. הבנתי מכך שהוא כנראה צריך להשלים את העדות שלו והמתנתי לו. אני זוכרת שהתקשרתי כמעט כל שעה לטלפון הנייד שלו. רק פעם אחת הוא ענה, ואמר לי: 'אמרו לי לחכות במסדרון, אני לא יכול לדבר'. לאחר מכן הוא לא ענה בכלל. זה בהחלט הדאיג אותי. השעות חלפו ולא יכולתי לדעת מה מתרחש. בדיעבד, זה היה הרגע הרשמי שבו רומן איבד את החופש שלו. לא תיארתי לעצמי שהוא לא ישוב הביתה כלל, עד עצם היום הזה.
 

בסביבות השעה 22:00 התקשר אלי אחד החוקרים. הוא בישר לי בקרירות: 'תשיגי לבעלך עורך דין, מחר בבוקר יש דיון להארכת המעצר שלו'. הייתי בטוחה שמדובר בטעות בזיהוי".
 

על הביקורים אצל רומן:

"כשהייתי מגיעה לבקר את רומן בכלא, השתדלתי להיות חזקה עבורו. הוא מילא את תפקידו כאב כמיטב יכולתו, ודאג לשלוח לנו כסף בכל הזדמנות... יכולתי לראות על רומן שהוא נאכל מבפנים. אלו רגעים קטנים שצרבתי בזיכרוני, ואין מילים המסוגלות לתאר את תחושותיי. כל אחד מכם, שמגדל את ילדיו - רק שינסה לדמיין מצב כזה."