הסופר טאוב נותר נאמן לעצמו בלי לנטות אל הפופולרי. הוא עדיין ידוע רק לקוראים מעטים. גם “רוכבי הדלי" יזוהה במובהק כרומן שטביעות אצבעותיו משוקעות בו. הוא מוסיף לשייט בין מציאות בנויה היטב לבין הזיה פנטסטית, כמעט סובייקטיבית מדי. אין לבקש יתר נגישות לחלקי החלום המרחף שבספר, הם הינם איברים מאיבריו של גוף גדול, מרובה חלקים, שהחיבורים ביניהם נעלמים לעתים, ובכל זאת, הרי מדובר באחד השלם. טאוב מרבה לדבר כאן על חלקיו הפזורים של השלם המבקש את אחדותו. הספר מדגים היטב את החיפוש הסיזיפי אחר הנהירוּת שיוצרים חיבורים, גם בין ניגודים. בין סב לנכדו ובין בן לאב, ובין חלקיה השונים של המשפחה, בין חילוניות לדתיות, בין שבת לחול, בין שואה לתקומה, בין עובדה לבדיה, בין עבר להווה, בין גרמניה של אז לגרמניה של עכשיו, בין החזון למציאות.
הספר כולו עוסק בריבוי פנים, לאו דווקא בין חלקים הופכיים, סימטריים, ולכן, לעתים מתפשט ערפל על הסיפור. זהו ערפל מכוון, והקורא הבוטח דואה עם הטקסט בין משביו, סופג בהנאה גם אותם, ומצפה בסבלנות להתפזרותם. כך הופכת הקריאה לפילוס דרך על פני אתגרי קריאה שאינם מתרפסים בפני קורא אנונימי. טאוב, טהור כתמיד, מרוכז לחלוטין, מתמקד בעולמות המרתקים אותו, והוא משלם על כך בריחוק מטבלאות המכירה. הקורא רשאי להיכנס בעקבותיו בשערים שאין בהם כפייה, או חנופה, גם לא התנשאות. הרומן הזה, ככל כתבי טאוב, מפגין ענוות כתיבה. צניעות הכותב מפני נושאי כתיבתו.
בחור צעיר מגיע אל בית סבו, לכאורה כדי לבלות ימי חופשה במחיצתו, ולמעשה כדי לבדוק את מידת צלילות דעתו של הסב. שהות השניים בצוותא מאפשרת לסיפור לחשוף פרקי עבר שמח וטרגי בחיי הסב, שמוצאו בפולין. גם עולמו של הצעיר, מוזיקאי בלהקה של בחורים דתיים, נחשף בתוך ימים נעדרי גבולות. אל הדפים עולה שיט עוועים בסירה, קטעי מחזה שכתב הסב לתיאטרון בובות שהקים בפרנקפורט במקביל לעליית הנאצים לשלטון. עולים גם דיאלוגים פילוסופיים בין השניים, תיאורים של דמויות עץ שיצר הסב, קרעי חלומות, מכתב מנכדה עלומה, ושפע גילויי אהבה. הצעיר גדוש אהבה גדולה שמלאותה משפיעה על הקורא. הוא מבחין ונהנה מפרטים קטנים בעולם החול, הוא אוהב את השבת ומזמוריה, הוא אוהב את סבו ואביו ואחותו ואמו ואת ניצה. הוא אוהב את הגמרא. הוא אוהב מוזיקה ואת שייקספיר במקור.
טאוב מקדיש את הספר “ל–א.נ. ז"ל - אביר הספרות ב"ד היגון". ההקדשה לאמנון נבות נראית טבעית בפתח הרומן הזה, המסתיים בפרק פנטסטי לחלוטין. גיבורו הוא החתול המלווה את הסיפור ברקע. גם בלי לפצח את כל כתבי החידה המוטמנים ברומן, בסיומה של הקריאה נצברת נחת העולה מהיכרות עם דבר ספרות שלם בדרכו הייחודית.
קולום מק'קאן, סופר אירי ("יסתובב לו העולם הגדול" ו"לחצות אוקיינוס") ומרצה ניו יורקי, שלח לעולם הצמא קובץ מחשבות על מלאכת הכתיבה. כל כותב חווה בבדידותו את ההכרה הצורבת שאף מורה לא יוכל לכתוב במקומו, ועם זאת, נחמד להתרענן ב"עשה ואל תעשה" של מק'קאן, יליד 1965. במדורים הבאים יובאו ציטוטים מהספר המתייחס לעצמו בקלילות–לכאורה. אם נסכים שמדובר ביצירה מהורהרת, שאינה תורה קדושה, ההנאה תגדל. "אין כללים. ואם יש כללים, הם קיימים כדי שיָפֵרו אותם". ("מכתבים אל סופר צעיר", מאנגלית: עדית שורר, עם עובד, 115 עמ')
התרעות פיקוד העורף