התחלתי לקרוא את הספר האוטוביוגרפי מתוך סקרנות רכילותית בלבד, והמשכתי בזכות איכות הכתיבה. אין ספק, היא סופרת טובה, הבת של אינגמר ברגמן וליב אולמן. בסיפור שלה על הוריה, ובעצם על עצמה, מתגלה כותבת חדה ופואטית כאחת, יוצרת שיודעת ללכוד את העיקר ולהניח אותו על הדף כמו פסל שאין לו אופן אחר להיות. אולמן הבת בוראת עולם סקנדינבי רחוק בנופיו ובאורחות חייו, ועם זאת קרוב באזור הרגשי. היא מזמינה את הקורא במיוחד אל המרחב האינטימי שבין אב לבתו. אב לא שגרתי, וכנראה שגם בת לא סטנדרטית.

זהו סיפור אישי הכתוב באומץ, מתוך מודעות עצמית נעדרת מבוכה, ועל בסיס מיון ממוקד של הפרטים. אולמן הבת הופכת את תפרי המיתוס של אביה, הבמאי הדגול, ואמה, השחקנית היפה שלו. כשהיא מנערת את קפלי האגדה על האיש שבנה בית על אי בים הבלטי, ועל אהובתו הצעירה ממנו בשנים רבות, נחשף בשֹר החיים. ברגמן הוא גבר מזדקן הממאן להתנחם על מות אשתו האחרונה (אינגריד טולין), ואולמן השחקנית מתקשה להתגבש כאישה בוגרת. הוא ממשיך לחיות כמיטב אנוכיותו המתבודדת בין ביתו לבין אולם הקולנוע הפרטי שהתקין באסם. היא, שהייתה מאהבתו בין אישה מספר 4 לאישה מספר 5, מתגלה כאדם לא יציב ונטול בקרה עצמית. רוב הזמן היא רודפת אחרי קריירה אבודה ונמצאת הרחק מבתה. הילדה גדלה ממטפלת למטפלת. ברגמן האב מארח את בתו בחודשי הקיץ, באי שלו, ושם היא צוברת זיכרונות ילדות לא שגרתיים. היא התשיעית בילדיו, שנולדו לחמש נשים שונות. היא נמצאת על האי, בקרבתו, גם כשהוא דועך אל מותו. “אבא נעשה רזה כל כך עד שעליו לקשור חבל סביב מכנסיו כדי שלא ייפלו. חיים של בדידות. הוא כמעט אינו אוכל דבר".

הסיפור של אולמן מהפנט בזכות יפי מסירתו ובכוח תחושת החיים המוליכה אותו. הסופרת, שכתבה כבר ספרים אחדים לפני כן, אינה עושה הנחות לבני משפחתה, אך היא אינה נקמנית. נימת ההגשה שלה מכבדת. ליב אולמן מתוארת כאם חסרה, אך הבת מספרת זאת כנתון סגור, בלי כעס. חוכמת הכתיבה של הסופרת מתבטאת גם בכך שהיא מכירה בחוסר הטעם האומנותי או הטיפולי המצוי בהצגת האם בעירומה. ודאי כשאת עצמך כבר עברת את גיל 50. ליב חייתה שלוש שנים בחברת ברגמן, ואז נטשה את האי ונטלה עמה את הבת כמו את יתר המזוודות. מן המסמך האומנותי עולה שהבת מעריכה את האב כאדם, הרבה יותר מכפי שהיא מעריכה את האם. היא מקדישה לברגמן את רוב עמודי הספר, אולי גם מפני שברגמן חשוב ומפורסם יותר מליב אולמן.



ברגמן מוצג בידי בתו כאיש תרבות משכיל, מצוי היטב בספרות, בקולנוע, במוזיקה, ובו בזמן הינו פרחח קשיש הנוהג כמטורף בדרכי העפר בג'יפ אדום או באופניים אדומים. הוא מקפיד במנהגיו: אסור לפתוח חלונות, יש לדייק לארוחה, אין להיכנס לחדר העבודה כשאבא עובד, אין להביא בעלי חיים אל הבית. אולמן מתבוננת בו בסקרנות, אך ללא רגש גלוי. היא באה והולכת בביתו בלי שמחה או צער. "כדי לכתוב על אנשים אמיתיים, כגון הורים", היא כותבת, "חיוני להפוך אותם לבדויים". היא מדווחת על מפגשי השיחות שהקליטה, חושפת תמלילים רזים, עצובים. היא מתארת גם את חייה שלה, במידה שהקבילו ונפגשו בחיי הוריה. על סף נעוריה ארזה מזוודה ושיקרה את דרכה מניו יורק למינכן, שם התגורר אז אביה. נודע לה שאמה עתידה לפגוש אותו שם. בזיכרונה לא נמצאה תמונה אחת שבה הונצחו שלושתם יחדיו. 

"חסרי הנחת", לין אולמן, מנורווגית: דנה כספי, הכורסא, 343 עמ'

***



הנצים שמעל

יפתח אלוני (יליד 1955, קיבוץ גבולות), אדריכל, יזם תרבות, משורר, סופר ומו"ל, אינו מתחנף לקוראים. ספר הפרוזה החמישי שלו, “טיטאניק בחולות" (אפיק, 180 עמ'), סיפורים קצרים, מחצין אמירה בוטה, נעדרת היסוס, נושבת רוח גברית. משהו אלים יצוק בטקסטים. מצבים אנושיים קיצוניים מתוארים בחיבוק התפר שבין פרוזה לליריקה, והסיפורים נעים מפרטי מציאות אובייקטיביים לריחופי פנטזיה בתודעת הדמויות. הפנטזיה מצילה את המְעוּנים מציפורני המציאות.

נער מעונה בידי בני גילו. אישה מעונה בידי בעלה. אותו גבר נוטל את ראשה של כבשה ומסובב אותו עד מותה, בעודו נועץ מבט ברועה הבדואי. אישה צולה את בעלה הנכה בגריל, ואולי לא. האם זה מופע קרקס? לדמויות ניתנים, לעתים, שמות לועזיים, לא מובנים מאליהם. אין ספק שמדובר בטקסטים בלתי צפויים, תובעי פענוח.

נדמה כי הכותב מעוניין שהקורא יקעקע את חומת הסיפור, יישֹרט מעט ויבקיע פנימה, אל החוויה המתוארת. “'אתה כמו נמייה, משתף איתם פעולה'", אומרת דמות בשם פיליפה לדובר שבסיפור “שתי אמהות". לפני כן היא רואה שהוא מבריח עכברים ונחשים ממאורותיהם, חושף אותם כטרף לצמד נצים החג מעל.

יפתח אלוני “טיטאניק בחולות". יח"צ

בזכות השביל

לפנינו מאמר מחיה נפש מאת לסלי סטיבן. הנושא: ערכּה ורשמיה של הליכה בטבע וגם בעיר, אם העיר היא לונדון. בונוס מוצע בהקדמה מאת בתו, וירג'יניה וולף.

“רבים מן המסלולים האלה עברו ליד בית מרזח קטן בשם ‘חמישה מיילים משום מקום', שבזמני היה המֶכּה של מועדון ראוי לציון (...) וחבריו היו מעת לעת עולים אליו לרגל. לא ידוע לי מה הם עשו שם מלבד שתיית בירה; אבל הקסם היה בריחוק ‘משום מקום' - תחושה של בדידות מתחת לחופת הרקיע הגדולה" (“בשבחי ההליכה", מאנגלית: ניצה פלד, נהר, 70 עמ').

לסלי סטיבן, “בשבחי ההליכה"