פרויקט מיוחד לכבוד יום העצמאות: מיטב כותבי "מעריב" בוחרים את 100 יצירות התרבות הישראליות הגדולות והאהובות מאז הקמת המדינה, אלה שקשה לדמיין את התרבות שלנו בלעדיהן, אלה שהשפיעו ועיצבו את התרבות הישראלית ב-70 שנות קיומה. והפעם: הספרים הגדולים שליוו אותנו בעשורים האחרונים.

"הוא הלך בשדות" - משה שמיר 1947

משה שמיר הוא ענק ספרותי שהקהל הישראלי אימץ אל לבו החל מיצירותיו הראשונות. הוא נולד בארץ ישראל, גדל בתל אביב, אבל הספר הגדול שלו, "הוא הלך בשדות", עוסק במה שהיה אז המטרה של כל ישראלי המחשיב את עצמו: חיי קיבוץ. גם משה שמיר עצמו השלים את חינוכו בקן השומר הצעיר בתל אביב וחי אז בקיבוץ.

בספר מתואר חבר קיבוץ פלמחניק, אורי. דמותו היא למעשה הגדרת הקסם הפלמחניקי: החברה'מן, הצבר, המחוספס, נטול העדינות האינטלקטואלית. אם יש בו רגישות, היא מוסתרת. לעומתו ניצבת מיקה, אהובתו, פליטת שואה. אורי נהרג בשירותו בפלמ"ח, מיקה נותרת בהריון. הכל כתוב בכישרון ובעומק שקשה להבין מניין היו לסופר צעיר כל כך. בגיל 25, עת כתב את "הוא הלך בשדות", כבר היה שמיר סופר בשל.

סמוך לסיום כתיבת הספר עזב שמיר את קיבוץ משמר העמק. בעקבות כך, הספר שנכתב, ואפילו הודפס, נשאר, בהוראת מפלגת מפ"ם, במחסנים. על כן כתב שמיר מחזה שנשא את אותו השם. למעשה, זה היה המחזה העברי הראשון שהועלה במדינת ישראל - בתיאטרון הקאמרי, במאי 1948, בשעת קרבות מלחמת השחרור - היום לפני 70 שנים. ההצלחה האדירה של ההצגה הביאה להוצאת הספר מהמחסנים והוא נהפך מיד לרב־מכר, והמשיך להיות רב־מכר גם שנים רבות אחר כך. מי שהעמיק לקרוא, הבין עד כמה הספר מורכב וצופה את עתיד החברה הישראלית.

הספר הודפס באין־ספור מהדורות במשך 70 השנים שחלפו מאז, היה גם לסרט, וההצגה ממשיכה לעלות על הבמה. לאחר ששמיר היה ממובילי מפ"ם, הוא הפך לאחד מראשי התנועה לארץ ישראל השלמה. מאז, התייחסו ליצירתו בהסתייגות.

מאיר עוזיאל

משה שמיר, "הוא הלך בשדות". יח"צ

"החיים כמשל" - פנחס שדה 1958

הספר, שראה אור באופן מחתרתי בשלהי 1958, בבית דפוס רעוע של האחים ששת, הסמוך לשוק הכרמל, הפך לימים לספר שדיברה בו מדינה שלמה, שבני נוער קנו אותו בהמוניהם והוריהם קראו בו בסתר. ספר שגרם לשחקנים, לסופרים ולמבקרים אי־נחת והשראה בעת ובעונה אחת.

הוא היה אחר, והוא סתר את האתוס הרווח עד אז. בשעתו נגע פנחס שדה במשהו שאיש טרם זמנו לא עסק בו - ב"עצמי" הבודד כמוטיב מרכזי. עד אותה תקופה רווחה הספרות המכונה ה"אנחנו", ספרות ה"אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה". ספרות הקולקטיב של אנחנו לא נשברים למול הצנע ואפילו לא מדברים בו, אלא מקבלים את הדין. והנה מגיע סופר צעיר, פרח שירה ממש, ואומר "אני, אני, אני". אני במרכז אל מול פני האלוהים ותחת יקום הכוכבים. אני כואב, לבד, עזוב, ואני אוהב את הנצרות ואת ניטשה ודן באלוהים בגלוי. אני מספר על חוויותי המיניות ועל אהבותי וגם על שנאותי, ורואה הכל דרך עיני הרוחניות, כי כל ראייה אחרת אין בה ממש. אני סולד מהישראליות, ואני שואל את נפשי למות ולא מתבייש. במילים אחרות, האני במרכז.

במובן מסוים הייתה בספר זה מעין מרידה בממסד כולו ובכל מה שהקורא דאז ידע. על כן גם על ספר זה הומטרו קיתונות של שנאה ואי־הבנה מחד, בעוד הוא זכה לחיבה אדירה מאידך. עד שטיפין־טיפין הבינו שדובר פה על תחילתו של שינוי בקהל ובשדה הספרותי, וכי שדה הוא המבשר והדופק בשערה של העת החדשה. שהוא־הוא הפנים שלה. כיום ידוע כי זהו ספר פולחן, ציון דרך. מאז רכשו את הזכויות הוצאות שוקן וכעת גם "ידיעות אחרונות". האלמותיות שבו עדיין באה לידי ביטוי, כי מעת לעת עולים סביבו שאלה ודיון. וזה מה שהופך אותו לחשוב כל כך, והייתי אומר אפילו נצחי.

יחזקאל נפשי

פנחס שדה, "החיים כמשל". יח"צ

"ימי צקלג" - ס. יזהר 1958

באותם ימים של ראשית שנות ה־60, בקיבוץ שהתנאה בכמות סיטונאית של סופרים, משוררים ועסקנים בכירים, לקרוא את "ימי צקלג" היה עניין של או אתה בפנים או אתה פלאח. פלאח באותם ימים היה נזר הבריאה, אנשי הרוח היו הבריאה עצמה, לפחות בעיני עצמם, כך שבמלחמת המעמדות הזאת הייתה לפחות שביתת נשק של כבוד הדדי שבשוליו עקיצות חבריות.

לסיים את "ימי צקלג" בשלב הנערות שלפני צבא היה מעין סמל סטטוס שלא עמדתי בו. מלחמת השחרור בבועה הקיבוצית בשנות ה־60 הייתה רצף של סיפורים מקומיים ומשהו לאומי שנע בין שמעון אבידן, מפקד גבעתי, חייל פרוסי לבין דן בן אמוץ, בוהמיין ופלמחניק. הניסיון לקרוא את "ימי צקלג" הסתיים אי שם לאחר כמה מאות עמודים, תהייה על משמעות נהר המילים השוצף ומעקב סקרני אחר השימוש בשפה העברית. בצבא הסתובבתי לא מעט באזור של חרבת מחאז, העמדה שכוחת האל בשבוע של גיבורי הספר. אף אחד מהם לא גיבור במובן הפשוט של המילה - מה שהחזיר אותי לספר לניסיון אמיץ שני ולהבנה מדוע אירועי כיתת חיילים אי שם בנגב היו הסיפור המכונן של דור מלחמת השחרור ושל הפריפריה האינטלקטואלית של ישראל כולה. יזהר (סמילנסקי) הטמיע בנהר שוצף של זרם התודעה את לבטי הדור שלחם, נסוג, הסתער, אהב, שנא, גנב ותרם לספקטרום אנושי מורכב הרבה יותר מ"אביר כוכב הזהב" (תרגום מרוסית של הסלאביות הקומוניסטית הפשטנית במרעה), והוא זה שעשה את המדינה למה שתהיה בהמשך. "ימי צקלג" לא שרד את הזמן, אבל את השפעתו אפשר לאתר בשיח הציבורי המחלחל עד היום. אם גידי, המ"כ המיוסר, לא היה חותם קבע, לא היה יוצא לפנסיה כתא"ל ולא היה מצטרף לחברה ליצוא נשק באפריקה - הוא היה מצטרף לשוברים שתיקה.

רן אדליסט

ס. זהר, "ימי צקלג". יח"צ

"אדם בן כלב" - יורם קניוק 1969

זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו העז להעלות על הכתב את ההתמודדות עם השואה במילים כה ברורות ובצורה חשופה ולא מתחסדת, המתארת בגרוטסקיות את הצלקות, את אי־השפיות ואת השיגעון - ובעצם את המציאות שעמה התמודדו ניצולי השואה מדי יום. זו הייתה הפעם הראשונה שבה תפיסת השואה השתנתה ביחס שחרג מהמקובל בספרות בפרט ובתרבות בכלל. זו הייתה הפעם הראשונה שדמות הצבר הגיבור הכל־יכול הלכה ונעלמה ומיתוס הצבר היהודי הציוני יפה התואר פינה את מקומו לדמותו של היהודי החדש. הדמות החדשה הייתה קשה לעיכול - בייחוד בקרב בני דור הפלמ"ח - מאחר שהיא הציגה את היהודי הגלותי, החלש, המתמודד עם פצעי הנפש. המפנה בתרבות ובספרות החל עם דור הסופרים החדש (סופרי דור המדינה), רובם ילידי הארץ וחלקם עלו ארצה, אך עברו את כור ההיתוך בהצלחה. התיאטרון ואחר כך השירה פסעו בעקבותיהם.

יורם קניוק, שעל פניו היה שייך לסופרי דור תש"ח, היה הראשון שגילה בשנות ה־50 את הפסיכולוגיה, והיה החלוץ מבני תקופתו שהעז לגעת בנושא ניצולי השואה בספרו "אדם בן כלב". הוא עשה זאת מנקודת מבט פסיכולוגית־רגשית ותיאר ניצולי שואה בבית חולים לחולי נפש באופן חשוף ומטריד, אך ללא הטחת ביקורת. הוא סלל את הדרך לרבים אחריו להתייחס לטראומות ולהתמודדויות של ניצולי השואה, ולכתוב עליהן בלי לכבס מילים או להיצמד לפוליטיקלי־קורקט. הספר היה ועודנו קשה מאוד לקריאה, הן מבחינת התיאורים והן מבחינת המעברים החדים בין חיים ומוות, הומור ואימה, בתוספת כתיבה שהיא כמעט זרם התודעה. הספר זכה לפרשנויות רבות בתיאטרון ובקולנוע ותורגם לשפות זרות.

טליה לוין

יורם קניוק, "אדם בן כלב"

"שירה" - שמואל יוסף עגנון 1971

את "שירה" קראתי בפעם הראשונה בגיל 16 מתוך סקרנות וחיבה עגנונית רבה, במעין קריאה אטית ומייסרת ובידיעה שבכל משפט סתום, שנראה אז בגיל ההתבגרות כמסורבל וטרחני ייתכן ומסתתרת משמעות עמוקה יותר, שאיני מצליחה להבינה. בפעם השנייה שחזרתי אליו כבר הייתי סטודנטית לספרות בת 25, שמבינה דבר או שניים על החיים. הפעם הייתי מסורה יותר, ומצאתי את עצמי לא פעם חוזרת וקוראת פסקאות שכבר קראתי רק כדי לעקוב אחר העלילה ולהבינה ברבדים אחרים.

הספר, שבעצם אף פעם לא הושלם, מתאר מיקרוקוסמוס של עולם שיכול היה להתקיים בכל מקום שהוא, בסיטואציה סטנדרטית ואנושית לחלוטין, בעוד השאלה שעולה תדיר בעת הקריאה היא: האם זהו סיפור אמיתי? האם גם אני מכירה את פרופסור הרבסט, או אחד כמותו, שמשועמם מכתיבת ספרו הלא נגמר - "קבורת העניים בביזנטיון" - שבמתח הנובע מניהול חיי המשפחה הכה שגרתיים שלו, נפשו סוערת בעקבות אהבתו לשירה, מושא הרומן שלא נותן לו מנוח.

יש בסיפור של הרבסט משהו שאולי מסביר באופן פילוסופי מעט את חוסר הרציונליות בהתנהגותנו האנושית ואת ההתמסרות חסרת המחשבה ליצרים שמניעים אותנו בחיינו ולמחירם. עגנון מתייחס אל הדמות הראשית שלו בחמלה. ככלל, הוא רואה את נפש גיבוריו על יתרונותיהם, אך לא חוסך מאיתנו גם את חסרונותיהם.

הספר הזה חדשני מבחינת השימוש בסמלים מהקבלה ומהמקרא ובמעבר בין דמיון למציאות, בין ערות לחלום. כן הוא משלב סאטירה שמתייחסת אולי לראשונה אל העולם האקדמי, אל החיים האקדמיים ואל האוניברסיטה העברית בשנות ה־30.

טליה לוין

שירה, ש"י עגנון

"זכרון דברים" - יעקב שבתאי 1977

הספר האחרון של יעקב שבתאי, "סוף דבר", נפתח בחרדתו של מאיר מפני המוות ומסתיים ב(כפי הנראה) מותו שלו. "זכרון דברים", שיצא ב־1977, נפתח ומסתיים בשתי לוויות - של אביו של גולדמן ושל גולדמן עצמו.

המוות והבריחה מפני המוות הם התמות המרכזיות בשתי היצירות הללו של שבתאי, מגדולי הסופרים הישראלים בכל הזמנים, נטורליסט, אומן לשון, מחזאי, פזמונאי ומתרגם, שנולד במעונות העובדים בתל אביב במרץ 1934 ומת באותה העיר באוגוסט 1981.

"זכרון דברים" הוא סיכום הישגיה של הספרות העברית עד אמצע־סוף שנות ה־70, ומצד אחר מנבא באופן מזהיר את מה שיעסיק ויטריד גברים ישראלים 30 שנה מאוחר יותר. המציאות המשתנה, הפער המכאיב בין הפנטזיה לבין המימוש, והשינויים המהירים שגורמים לכך שבסופו של דבר כל מה שעברנו נשאר בראשנו ובלבנו בלבד, כי שום דבר לא נותר אותו דבר.

"זכרון דברים" הוא מעין המנון לרווקות, קינה על עולם הולך ונעלם, על החיים שאוזלים מבין האצבעות. ספר על מוזיקאים שתקנים שהצלילים משמשים להם מילים, גברים שמשוטטים ויש בהם חלומות נרעדים על אהבות מסעירות, וכל הזמן ברקע העיר הגדולה תל אביב, הכרך החילוני העברי, שהוא תמיד תל אביב שבלב, ולא זו שבמציאות, שמחירי הדיור בה מטורפים, והיא מזוהמת, ואין בה חניה ויש בה בדידות גדולה.

בועז כהן

יעקב שבתאי, זכרון דברים

"גיא אוני" - שולמית לפיד 1982

"גיא אוני" הוא סיפור על פמיניזם, על הישרדות, על דור העלייה הראשונה, על בוני הארץ ומייבשי הביצות. הוא סיפור על עוני ועבודת אדמה ומנגד על בורגנות. הוא מעניק הצצה נדירה לעומקה של ההוויה היהודית־שורשית־חרדית של בני היישוב הישן, המשתקפים בדמותם של תושבי צפת, מול המתיישבים החדשים החלוצים. ספרה של שולמית לפיד היה הראשון ששפך אור על סיפורן של הנשים החזקות והאמיצות, אלה ששמן נשמט משום מה מספרי ההיסטוריה של היישוב היהודי־ציוני. פאניה סילס, על אף היותה דמות בדיונית, נהפכה לסמל לכל אותן נשים שהיו שם וקולן לא נשמע. השילוב בין דמיון למציאות, בין סיפור אהבה נוגע ללב לבין תיאורים ודמויות היסטוריות, שהן חלק אינטגרלי מהתרבות הישראלית, ובהן נפתלי הרץ אימבר (השתיין, שגם מחזר במרץ אחרי פאניה) ומשה דוד שו"ב, ממייסדי ראש פינה, עומד במרכז הרומן והופך אותו למשפיע ולעוצמתי כל כך עד כי יש המתבלבלים וסבורים כי גיא אוני הוא סיפור אמיתי.

טליה לוין

שולמית לפיד, גיא אוני. יח"צ

"תרנגול כפרות" - אלי עמיר 1983

עניינו של "תרנגול כפרות" הוא קליטתה של חבורת נערים צעירים מעיראק בקיבוץ בשנות ה־50 של המאה הקודמת. עמיר מתאר מדינה צעירה מאוד, הרבה לפני שנחשפו פה מסמכים מטלטלי דעת ולב על החלטותיהן של ממשלות ישראל. ביד אומן הוא מגיש תיאורים מדויקים של חילוניות מובהקת מול מסורת, התנגשויות בין־תרבותיות, "גלותיות" מול שורשים מקומיים המאיימים לחנוק את שורשי המקור, קפיטליזם מול סוציאליזם, ועוד. נורי וחבריו מוטמעים בתרבות הקיבוצית באופן מלאכותי, אבל כמו שמן ומים, הקשיים מרובים. מי השמן ומי המים? ימים יגידו.

לפעמים המציאות מכתיבה את הספרות, לעתים ההפך. ב"תרנגול כפרות" כתב עמיר, שייחס לספר מזל גדול על התקבלותו, על המפגש המהמם בין ילדי המעברות לבין ילד הקיבוץ, והנה, כעבור שלוש שנים בלבד, מצא עצמו בסיטואציה הפוכה: נער מהקיבוץ מכור לריקודי עם ולשירי ארץ ישראל, שבא לחיות בקרב אנשי המעברה. חי בשכונת הקטמונים, בצפיפות האיומה ובין משפחות חסרות אונים.

מהר מאוד, בפברואר 1984, הצליח הספר לכבוש את עמדתו. זמן קצר לאחר צאתו, כבר נשמעו קולות על כך שיש להכניס את הספר לתוכנית הלימודים בבתי הספר. "יצירה חלוצית", כינו אותו. כך קרה. הסופר אהרן מגד יצא מגדרו: "בספרך הדברים ניתנים באופן חי, אותנטי, רוטט, וההומור נותן מקום לאופטימיות, על אף כל המורכבות של הבעיה (...) הספר מזכיר ספרים שנכתבו על ההווי שלפני קום המדינה", כתב אל עמיר. ואולי סודו של הספר טמון בכך שגם 34 שנה לאחר שראה אור, כולנו חשים שותפים לחוויות הטובות והמרגיזות שהוא מעלה - עולים ותיקים, עולים חדשים, קולטים ונקלטים.

כרמית ספיר ויץ

אלי עמיר, "תרנגול כפרות"

"התגנבות יחידים" - יהושע קנז 1986

זהו סיפור חניכה של חיילי בה"ד 4, חיילי טירונות כלל־צה"לית, משמע אפיון חדש של דמות הצבר עטוי המדים, כזה שעד לצאת הספר לא היה מוכר בספרות העברית. לא הצבר שהוא אנטיתזה ליהודי הגלותי כמו ב"פרקי אליק - הוא הלך בשדות" של משה שמיר, לא הצבר של חיים גורי ב"הספר המשוגע", וגם לא הצבר האנטי־גיבור שעומד מול הדמות המיתולוגית. אלא צבר אחר, לא מיתי: גיבור ספרותי בעל כושר צבאי לקוי, הנאבק על ערכיו של העולם הישן. גיבור קשוח אבל רגיש, נאמן ומורד, הומניסט ופטריוט, שמאמין בצדקת הדרך ומגיע משכבות ומעדות שונות. זהו מפגש שמשקף מבט רחב יותר על החברה הישראלית המתהווה. קנז, כמו יורם קניוק בספרו "תש"ח", עוסק גם בזיכרון המתעתע: "אני לא בטוח מה אני זוכר באמת, הלוא איני סומך על הזיכרון, הוא ערמומי ואין בו אמת אחת ויחידה" (תש"ח, עמוד 23). את האמת שלו, בלי טיפת ציניות, קנז מצייר בתמונה בהירה ובאיפוק, בדקות אבחנה וביכולת לגעת בשורשים העמוקים ביותר. התמונה הזאת רלוונטית גם היום, ואולי "גם" זו לא המילה. רלוונטית מתמיד.

כרמית ספיר ויץ

יהושע קנז, "התגנבות יחידים"

"חצוצרה בוואדי" - סמי מיכאל 1987

קשה לדמיין את הספרות הישראלית־עברית בלי דמויות כמו הודא ואום הודא, סבא אליאס, מונירה, אבו נחלה ואחרים. כל אחד מהם הוא שכבה - גלויה או נסתרת - של המציאות שלנו, על שלל רבדיה. "חצוצרה בוואדי", שקנה מהר את מקומו, מעלה שאלות על תהליכי קנוניזציה ועל התקבלות. הדבר מעניין שבעתיים לנוכח העובדה שבשנת 1987 בחר סמי מיכאל להתרכז בימים שבין אוקטובר 1981 ליוני 1982, זמן פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, בדמויות שוליים בספרות העברית ולספר את הסיפור המקומי דרך קולו של האחר. כי מיהו האחר בכלל? האם תושבי ואדי ניסנס שבעיר המעורבת חיפה? האם העולים מרוסיה? האם המהגרים הישנים־חדשים? והסיפור המקומי, כידוע, הוא סיפור עתיר קונפליקטים: בין ערבים ליהודים, בין ערבים לערבים, בין בני המשפחה, בין אדם לעצמו.

הודא, המספרת, שבויה במערכת יחסים עם גבר ערבי, משכיל ולכאורה מתקדם בדעותיו, דגש על ה"לכאורה". היא מכירה את אלכס היהודי, עולה חדש מרוסיה, שהגיע לגור בדירה מעל ביתם, ומעניק לה אהבה רכה, חמה וחיזוקים. אבל במציאות הישראלית לא יכולה להבשיל אהבה בלי דם, ואלכס מגויס ונהרג במלחמה. תינוקם בבטנה. זהו רק סיפור אחד מבין הסיפורים שהופכים את "חצוצרה בוואדי" לספר חובה, ספר שמספר את האמת, אבל כותבו נוטל את החירות לשייט בין גלי הדמיון, וכמו שטוענת מרי, אחותה של הודא: "שקרנים גדולים הם סופרים ומשוררים, מוכרים לך סמים, אופיום, הראש שלך עולה לעננים ואת שוכחת שרגלייך תקועות בבוץ".

כרמית ספיר ויץ

סמי מיכאל, חצוצרה בואדי

"רומן רוסי" - מאיר שלו 1988

כשמאיר שלו היה בן 40 בערך, גיל שפעם נחשב למבוגר, הופיע ספר בהוצאת עם עובד ושמו "רומן רוסי". מיד ובבת אחת הוא הפך לרב־מכר ולרב־קריאה, וקלע היטב לטעמם וללבם של ישראלים רבים. הוא תיאר סוריאליזם בעמק יזרעאל, עם כתיבה רבת דמיון, שקסמה לישראלים כבר קודם, כאשר הופיע התרגום העברי של "מאה שנים של בדידות" מאת גבריאל גרסיה מארקס. מאיר שלו אמר באחת משיחותיו מאותם ימים שהוא כותב למען מה שהגדיר "הישראלים הקוראים". הוא אמר שיש מספר מסוים של ישראלים האוהבים לקרוא (נדמה לי שהוא נקב במספר 100 אלף), ואליהם הוא מכוון בעת כתיבתו. את עצמו הוא הגדיר באותה שיחה כבעל מלאכה, שכתיבתו־מלאכתו היא למען אותם קוראים.

את "רומן רוסי" קנו עד היום, לפי נתונים מעודכנים של הוצאת הספרים עם עובד, כ־90 אלף איש. מספר דמיוני בענף מכירות הספרים.

לפני "רומן רוסי" פרסם שלו ספר של רשימות בעלות גוון הומוריסטי בשם "תנ"ך עכשיו". הספר נהפך לרב־מכר, אבל שלו עדיין לא נחשב לסופר. אז הוא היה מוכר כטאלנט טלוויזיוני, כפי שהיינו מכנים זאת היום. הפופולריות שאדם זוכה לה כאישיות טלוויזיונית היא ממכרת ומתגמלת כלכלית. לכן הופתעתי כששלו נגמל בבת אחת מההתמכרות הזאת, והפסיק להשתתף בתוכניות טלוויזיה. שאלתי אותו על זה פעם, והוא סיפר שאביו, המשורר יצחק שלו, אמר שבטלוויזיה כל אידיוט יכול להיות כוכב, והוא לא רצה להיות האידיוט הזה. הוא התמסר לקריירה ספרותית. כל אחד מספריו הבאים נחטף על ידי הקוראים הישראלים, מה שהוביל גם לכתיבת טור שפורסם בימי שישי ב"ידיעות אחרונות".

אני לא חושב שיש ספר של מאיר שלו שלא הביא נחת למו"ל שלו. כולל הספר האחרון, "גינת בר", מעין יומן של טיפולי גינה. גם ספרי הילדים שלו הצליחו. אין ספק ששלו הצליח ב־100% בהשגת מטרתו: לשרת את "הישראלי הקורא".

מאיר עוזיאל

מאיר שלו, רומן רוסי

"מר מאני" - א.ב יהושע 1990

לפני כמה חודשים ישבתי עם א.ב יהושע ועם שישה סופרים מהודו. מטרת הפגישה הייתה להציג את יהושע לסופרים ההודים כדי לתאר להם את הספרות והשפה העבריות, והשיחה קלחה. אז שאל אחד הסופרים מהודו את יהושע: "מהו הספר החשוב ביותר שלך?". יהושע השיב ללא היסוס: "מר מאני". זה הפתיע אותי. חשבתי שאולי הוא יציין את "השיבה מהודו", בהתחשב בבני השיח שלו, או את "המאהב", שנמכר יותר. אבל לא: "מר מאני".

בתוך הספרות העברית ובתוך היצירה של יהושע, הספר "מר מאני" הוא היומרני ביותר. הוא כתוב בצורה שמקשה ממש על הקורא. כל העלילה וכל הסיפור עוברים דרך שיחה של אדם אחד, שבה אנחנו לא שומעים את תשובת הצד השני. זה היה הימור. "חברים שידעו שאני כותב את הספר בצורה כזו אמרו לי אתה משוגע, אף אחד לא יוכל לקרוא זאת", אמר לי יהושע, "אבל כאשר אתה סומך על הקורא, הוא נקשר יותר לספר". ההימור הצליח, והספר נחטף מיד עם הופעתו, עורר דיונים ונקרא, ועד היום הוא נמכר בטפטוף, עדות לכך שהוא ספר מיוחד.

בספר מתאר יהושע את קורותיהם של חמישה דורות במשפחה יהודית. הדמיון והתעוזה אינם מתבטאים רק בצורת הכתיבה, אלא גם במתרחש. אני זוכר את הרגע שבו קראתי את הפרק שכתוב כשיחה בין קצין נאצי מכרתים לבין אמו החורגת, ובתוכם מפגש של אותו נאצי עם מר מאני, יהודי מתושבי כרתים. היהודי מודיע לנאצי שיהדותו בוטלה, ומבלבל אותו לחלוטין. בפרק אחר בספר מצוי גם הרעיון שכל הערבים בארץ ישראל הם יהודים שהתאסלמו.

מאיר עוזיאל

אברהם ב. יהושע, מר מאני

"געגועי לקיסינג'ר" - אתגר קרת 1994

הייתי בת 18 כשקראתי לראשונה את "געגועי לקיסינג'ר", שנתיים לאחר שראה אור. כמי שעד אז ניזונה בעיקר מספרים של כותבים כמו א.ב יהושע ועמוס עוז, והכי פראי שלה היו קפקא וסלינג'ר, קריאת ספרו השני של אתגר קרת (הראשון היה "צינורות" ב־1992) פתחה בפני עולם חדש. הכתיבה הדיבורית כל כך ("פייר, בחיים לא הייתי פוגע בעצמי", "היה לי עקרוני"), האירונית, המשולבת במחשבות שנהוג "לשמור רק לעצמך" ובאווירה כללית חרדתית ומאיימת - בתוספת הבונוס של סיפורים קצרים מאוד - העניקו לי אישור ודאי לדבר שחשדתי בו כבר אז: שהחיים יכולים להתנהל במסלול נוסף ואחר ממה שנראה מעל פני השטח. הסיפור "לשבור את החזיר", למשל, מתאר בפרספקטיבה ילדית־תמימה מעין התעללות נפשית בילדים; "האנשים החלולים" מספר על התמודדותו הפנימית של ילד עם שכול ועם העובדה שאביו מסובך עד צוואר בשד יודע במה; ו"החברה של קורבי", המאוד לא פוליטיקלי־קורקט לכאורה, מצליח להעביר בפשטותו הסיפורית פחד קיומי אמיתי.

אני זוכרת שמיד לאחר שקיבלתי את הספר - שזכה כבר עם צאתו לביקורות אוהדות מאוד, וזיכה את מחברו במועמדות הראשונה של סופר ישראלי לפרס אוקונור הנחשב, המוענק לקובצי סיפורים קצרים - טרחתי לבדוק באמצעים האל־אינטרנטיים שעמדו אז לרשותי מיהו אותו קיסינג'ר. למעט בכותרתם של הספר עצמו והסיפור בתוכו הנושא את אותו השם, שמו של מזכיר המדינה של ארצות הברית לשעבר לא הוזכר באף אחד מ־49 הסיפורים הכלולים ביצירה. "יש משהו אינהרנטי בכתיבה שלי", אמר קרת בראיון למוסף "הארץ" ב־2014, "היא דומה לי: בחיים אני לא מצליח להגדיר בצורה חד־משמעית את מה שאני מרגיש. גם לא בסיפורים. 'געגועי לקיסינג'ר' הוא דוגמה טובה. השם שלו מסמל מבחינתי משהו ממשי, אבל אף אחד מהקוראים לא הצליח להבין את זה. הספר תורגם למלא שפות, ושום מדינה כמעט לא שמרה את השם המקורי כי בכל מקום השם הזה אומר דברים אחרים".

קרין ספינגולד

אתגר קרת, געגועי לקיסינג'ר

"סיפור על אהבה וחושך" - עמוס עוז 2002

זהו ה"מלחמה ושלום" שלנו, אם נרצה. ספר עטור תשבחות, מהנמכרים שידעה הספרות העברית, כזה שהפך למסמך תיעודי־תרבותי, מנכסיה הגדולים של הישראליות. הוא נע בחוכמה וברגישות בין האישי־טרגי - שכולל בין היתר את התאבדותה של האם, את המעבר לקיבוץ ואת ההתמודדות כילד חוץ - לסיפור הרחב יותר של הדמויות והרגעים הקומיים הבלתי נשכחים, כמו הסב הדון־ז'ואן וטקס ההתקשטות המשפחתית לקראת שיחת הטלפון עם הדודים, המתבצעת מהמכשיר בבית המרקחת.

על הספר, שתורגם לכ־30 שפות - ובהן גם ערבית, במדינות כמו לבנון וסעודיה ואפילו במהדורה כורדית פיראטית בצפון־עיראק - אמר לי בעבר עוז: "בשבילי, הפצתו של הספר בעולם הערבי חשובה במיוחד, כיוון שאני מאמין שיכול להיות שהסיפור שלי והסיפור של משפחתי יפתח לבבות בצד הערבי".

על הספר צריך לדבר גם בהקשר למעמדו של עוז עד פרסומו בשנת 2002. הוא הגיע לאחר שורת ספרים כ"מיכאל שלי", "הר העצה הרעה", "סומכי" ו"קופסה שחורה", והפתיע בכתיבה אישית, קרובה ונוגעת, שעוברת בין סמטאות ירושלים לדמויות בלתי נשכחות כמו ש"י עגנון, בן־גוריון והמורה זלדה. ואי אפשר כמובן, בלי אהבה - "היא הייתה אהבתי הראשונה: אישה לא נשואה כבת שלושים, מורה־זלדה, גברת שניאורסון. עדיין לא הייתי בן שמונה, וכבר היא שטפה את כולי והרעידה בי איזה מטרונום פנימי שעד אז לא זע, ומאז עד עכשיו לא חדל. הייתי מתעורר בבוקר במיטתי ומשווה אותה לנגדי בעיניים שעוד לא נפקחו. הייתי מתלבש ואוכל חיש מהר, רק לגמור ולרכוס ולסגור ולקחת ולרוץ כבר ישר אליה. ראשי היה ניתך מרוב מאמץ לחבר ולהכין בשבילה כל יום דברי טעם חדשים ויפים, שאותם אשגר אליה כדי שיביאו לי את אור מבטה וכדי שהיא תצביע הפעם עלי ותאמר הנה יש כאן בינינו הבוקר ילד אחד שטוף־אור".

כרמית ספיר ויץ

עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך

"אשה בורחת מבשורה" - דויד גרוסמן 2008

לא בכדי הדבר הראשון שעולה לי בראש כל אימת שאני חושבת על "אשה בורחת מבשורה" הוא שקראתי אותו בחופשה באיי תאילנד. דווקא שם, לחופי הלגונות התכולות וריח הקוקוסים הנישא באוויר, קראתי ספר שעלילתו הכי רחוקה שאפשר מכל פיל אקזוטי והכי קרובה שאפשר לארץ ישראל של מי שגדל עליה וגדל בה. מלחמות ישראל, יחסי ערבים־יהודים, נופי הגליל, פלפולי העברית. אך העלילה מגישה לקורא נדבך נוסף ועמוק - זה של הנשיות והאמהות - שדויד גרוסמן, כגבר, מפליא להבין ולתאר.

הספר מביא את סיפורה של אורה, אישה כבת 50, שבנה עופר, העומד להשתחרר מהצבא, מחליט להאריך את שירותו כדי להשתתף במבצע צבאי בגדה. אורה, הנתקפת בחרדה, מחליטה לצאת למסע בריחה בצפון הארץ, מתוך הנחה שאם לא תהיה בביתה כאשר ידפוק קצין העיר על דלתה כדי להודיע לה על נפילת בנה, היא תמנע את מותו. אל מסעה - שלאורכו היא מבקשת לשחזר את חיי בנה ולעבור בין צומתי חייה ובין קרבות הדמים על הארץ - היא מצרפת את אברם הלום הקרב, אהובה משכבר הימים.

כשנפשתי בתאילנד, עדיין לא הייתי אמא. ממרחק הזמן שחלף מאז הקריאה, אני מעריכה עוד יותר את דמותה של אורה. אני יכולה לשער כמה מאמץ - מנטלי אך גם פיזי ממש - נדרש ממנה כדי להעלות בזיכרונה דקויות כה רבות מ־21 שנות קיומו של בנה, ילד, שככל הילדים, "גדל מהר מדי", ועבר שינויים רבים וחדים. אחד הפרקים המדהימים בעיני הוא זה שבו היא מתארת רגע אחר רגע את התהליך שעבר עופר, אז בן 4 בלבד, והובילו לצמחונות. "(...) ועופר חשב עוד קצת ושאל אם הפרה, שלוקחים לה את הבשר, אם היא מגדילה בשר חדש (...). והוא רץ אל הדלת, רצה לברוח, והיא הייתה נעולה, והוא זרק את עצמו עליה בידיים וברגליים, ממש באמוק הוא היה (...) אני תמיד מרגישה ששם התחיל אצלו משהו שאין לו תקנה, משהו לכל החיים, שריטה ראשונה, אתה יודע, צער ראשון".

מיד עם צאתו, זכה הספר למעמד ספרותי קנוני. זאת, הן בשל סגנונו האפוסי והעלילה מלאת הרבדים והן בשל סיפורו הפרטי של מחברו, שהעניק ליצירה נופך נבואי מצד אחד והילה טרגית מצד אחר. גרוסמן, כידוע, החל את כתיבתו של הרומן במאי 2003, חצי שנה לפני סיום שירותו הצבאי של בנו הבכור, יונתן, וחצי שנה לפני גיוסו של אחיו הצעיר, אורי. שניהם שירתו בחיל השריון. "הייתה לי תחושה - או יותר נכון, משאלה - שהספר שאני כותב יגונן עליו", הוא כתב באחרית הדבר. אך המשאלה לא התגשמה, ואורי נפל באוגוסט 2006, בשעותיה האחרונות של מלחמת לבנון השנייה.

"אשה בורחת מבשורה" תורגם לשפות רבות, ובנובמבר 2010, השנה שבה יצא בארצות הברית, דורג במקום השמיני ברשימת 100 הספרים הטובים ביותר לשנת 2010 שפרסם אתר "אמזון". בשנת 2009 זכה גרוסמן בפרס אלבטרוס הגרמני על כתיבתו, וב־2016 גם זכה הספר לעיבודים בימתיים בתיאטרון הבימה ובתיאטרון הקאמרי.

קרין ספינגולד

דויד גרוסמן, אישה בורחת מבשורה

מ"אדם בן כלב" ועד "חצוצרה בוואדי": הספרים הישראליים הגדולים

כותבי מעריב בוחרים את 100 היצירות הגדולות והאהובות בתולדות המדינה: חוויות הקיבוץ של משה שמיר, הנשיות והאמהות של דויד גרוסמן, וה"מלחמה ושלום" שלנו