פרויקט מיוחד לכבוד יום העצמאות: מיטב כותבי "מעריב" בוחרים את 100 יצירות התרבות הישראליות הגדולות והאהובות מאז הקמת המדינה, אלה שקשה לדמיין את התרבות שלנו בלעדיהן, אלה שהשפיעו ועיצבו את התרבות הישראלית ב-70 שנות קיומה. והפעם: ספרי הילדים הגדולים שליוו אותנו בעשורים האחרונים.

"חסמב"ה" - יגאל מוסינזון החל מ־1950

ליד בית הקברות המוסלמי בצפון תל אביב יש מערה חבויה בין סלעים, הצופה אל פני הים התיכון, וחבורת "סוד מוחלט בהחלט" שיכנה את פעילותה בכוכים נסתרים אלו.

מאותו היום שבו גיל, חבר הילדות שלי, גילה לי את חסמב"ה, זנחתי את "וינטו - יד הנפץ האינדיאני", שבעצם המציא אותו סופר אחד גרמני שמימיו לא היה במערב הפרוע ולא ראה אף אינדיאני ולא פגש בחייו שום קאובוי. ירון זהבי נהפך מיד לגיבור שלנו. שלא כמו ג'ון קלייטון השלישי - האנגלי ההוא שגדל בג'ונגל ונודע בכל העולם בשם "טרזן" ורק אצלנו קראו לו טאראזאן ("על העצים") - ירון זהבי היה אחד משלנו ודיבר באותה השפה. והייתה גם תמר סגניתו, שלא רק הוא אהב אותה. גם אנחנו היינו מאוהבים בה בסתר.



היום, ממרחק השנים שחלפו, אני מוכן להודות כאן לראשונה בחיי שגיל היה יותר חסמבאיסט ממני. אצלו בחדר היו מסודרים על המדף כל הכרכים של חסמב"ה לפי סדר יציאתם, ואילו אני הסתפקתי בהחלפתם בספרייה. כשהיינו בכיתה ג', נולד לכל אחד מאיתנו אח קטן. לאח שלי קראו הורי דודי, אבל ההורים של גיל נאלצו להיכנע לו ולקרוא לילד ירון.

בבחינת הבגרות באנגלית התבקשנו לכתוב חיבור על "ספר שהשפיע עלי". אני, כמו כל הנבחנים החנונים, חשבתי איך להרשים את מי שיבדוק את הבחינה, והתלבטתי בין שייקספיר למרק טוויין לצ'רלס דיקנס. לגיל היה ברור שהוא כותב על חסמב"ה. הוא קיבל ציון עשר.

לימים השתלב גיל סדן בטלוויזיה הישראלית והיה לאחד מאנשי החדשות הבולטים בה. הרבה עברנו יחד, ויותר מכך כל אחד לחוד. אבל בין האהבות הסודיות שלנו שמור לחסמב"ה מקום מיוחד של אהבה משותפת. אהבת ילדותנו.

אבי קורן

יגאל מוסינזון, חסמבה

"דירה להשכיר" - לאה גולדברג 1959

זה היה פולחן הלילה. החדר החשוך, אלומת האור המתפזרת מהסלון, הישיבה על מזרן מקופל בין מיטות שני ילדי, ו"דירה להשכיר" על הברכיים. היצירה חוצת הדורות, הספר הקנוני של לאה גולדברג, היה סוגר תמיד את שרשרת הסיפורים לפני השינה. משורותיו נשב הפיוס. רוח ערבית צוננת, שפויה, משעשעת. התקווה הנחושה שנדפה ממנו שלחה את הקטנים שלי אל חלומותיהם. כפי שהיונה השלימה עם הסנאית וכל היתר, כך ייכון שלום גם בין ילדי לדן, המרביצן של הגן. קצר רוח הייתי חותר אל המילים החותמות. הפסוק "שכנים טובים - חיי שלום", היה נאמר בתרועה חרישית, כעדות חותכת לניצחון הטוב, לבוקר חומל שאולי יקרה כבר מחר.

"דירה להשכיר" (משמר לילדים, איירה רות שלוס הנפלאה) ראה אור כסיפור בסערת מלחמת העצמאות, ב־22 באוקטובר 1948, בשבוע שלאחר ההפוגה השנייה. היונה, השבה תמיד לשובך ומסמלת את התשוקה לקורת גג, חיפשה בדיוק חדר שבו תוכל להשמיע את המייתה. פורצי הדרך לנגב במבצע יואב, לוחמי פרוזדור ירושלים במבצע ההר, סיפקו לה את מבוקשה. ועדיין לא שקטה היונה.

ההדפסה השנייה והמוכרת יותר - בספרית פועלים בפברואר 1959 -יצאה חמישה חודשים לפני מהומות ואדי סליב בחיפה. היונה כאילו צפתה את מרי עדות המזרח נגד קיפוחם, וניסתה להזהיר בדרכה. כשרגעה זמנית הארץ, הבינו הכל שיש ללמוד מהיונה, והיא התעופפה אל פנתיאון התרבות הישראלי.

מה שהופך את "דירה להשכיר" לקלאסיקה ישראלית היא העובדה שהיא אינה רק קלאסיקה ישראלית. כל איש מקטמנדו עד טימבוקטו יכול להזדהות עם אהבת האדם שעולה מהספר הזה. אתה מעריץ את האמפתיה של היונה, מזדהה עם עלבון התרנגולת ומנסה להבין את חשש הארנבת. לאה גולדברג מחנכת בלי להיות דידקטית; משרטטת נוסחה אידילית של יחסי אנוש, אך משתמשת בגיר דק; מרסקת דעות קדומות, אבל הפטיש שלה עשוי פוך; מקעקעת גזענות, אולם מילותיה רכות.

70 שנה לאחר שראתה דוכנים, אתה נכנס לדירתה להשכיר של גולדברג ונדחק אל פינת הדילמה. האם ניתן למורא, לדחיית הזר, הלא מוכר, לשלוט בנו או אולי נהיה כיונה המתגברת על החשש, המישירה מבט אל החיים? האם נמאס בשכנינו הנטמעים בתוכנו? האם ניתן יד לגירושם אל מחוזות הרעב וחרפת הקיום? נראה שגולדברג הציבה לפנינו בחירה חד־משמעית: "שכנים טובים - חיי שלום".

מרדכי חיימוביץ

לאה גולדברג, דירה להשכיר

"ג'ינג'י" - גלילה רון־פדר־עמית החל מ־1980

בבניין דירות בשכונה חסרת אופי בחולון של שנות ה־80 לא היה הרבה במה להתנחם, מלבד בדמויות הספרותיות של גלילה רון־פדר־עמית, יגאל מוסינזון או שרגא גפני. נכון, הערצתי את ירון זהבי, מנהיג חסמב"ה שנאבק באויבי היישוב העברי והמדינה וגילם את הצבר המושלם, ועקבתי בשקיקה אחר דנידין, הילד מתל אביב שזכה בכוח־ על, נהפך לרואה ולא נראה, שיגע את סדאם חוסיין ועשה בית ספר לחיל המודיעין הישראלי. אבל לפעמים, בסיומו של יום משמים בבית הספר, מה שבאמת הייתי זקוקה לו הוא מישהו כמו ג'ינג'י של רון־פדר־עמית, או בשמו האמיתי אודי שחר: ילד פשוט וממוצע, כמו כולנו, שכמעט במקרה - כך הייתה ההרגשה - נקלע לככב בסדרה מיתולוגית בת יותר מ־60 ספרים.

ג'ינג'י לא היה המנהיג האולטימטיבי, עטור ההילה והזוהר שכולנו רצינו להיות. הוא לא היה כריזמטי בצורה יוצאת דופן, וחבריו לא הלכו אחריו בעיניים עצומות. גם המציאות שאיתה הוא התמודד לא הייתה כזו של מאבק בבריטים או בפורעי חוק כאלו ואחרים. הדרמה הסוערת בחייו הורכבה ממריבות עם הבת של השכן, מהמאבקים עם אחיו גילי ויורם, מהדינמיקות הכיתתיות ומהתאהבויות הנעורים. כמו שלל קוראיו הלהוטים, ג'ינג'י היה ילד רגיל, אנדרדוג, שהצליח לרכוש את לבם ואמונם של הילדים הישראלים, בין היתר, דווקא בזכות חולשותיו: ציוניו הלא טובים בבית הספר, היחס האמביוולנטי שלו לצבע שערו, העובדה שלא פעם הוא ספג עונש על לא עוול בכפו.

גם אני חלמתי לפקד על חבורת ילדים שתפתור תעלומות מורכבות ותציל אנשים ממוות או מהתנכלות, וגם אני תמיד מצאתי את עצמי בסופו של יום מתמודדת עם הפער בין החלום למציאות ועם קשיי ההתבגרות הרגילים של ילדה מן המניין; הפער בין התקווה של ילד להפוך לדמות בעלת משקל בסביבתו ולזכות להכרה ובין המציאות היומיומית שבסוף כולנו חוזרים אליה. וכאן בדיוק טמון הישגה של רון־פדר־עמית: היכולת לזהות את הפער ולרקום סביבו עלילה שבחיקה אפשר להתבגר, ואפילו להרגיש קצת יותר טוב עם זה.

אורלי עסיס

גלילה רון-פדר, ג'ינג'י