את דוד אבידן הכרתי באוקטובר 1975, כשהיה בשיאו. דליה מבורך, חברתו באותה תקופה, עשתה בינינו היכרות. בזכותו הכרתי לראשונה את נפלאות מכונת הכתיבה. בזכותו הבנתי את המושג "מהירות" בכתיבה, ובזכותו קרמה שירתי אוויר, גוף וכנפיים, והמריאה לטריטוריות בלתי נודעות בתודעה. אין מה להגיד, אבידן היה אחד ממקורות ההשראה היותר גדולים שהשפיעו והאצילו עלי, ואני חייב לו הרבה. קיבלתי ממנו המון.
אבל בחורף 1984, כמעט עשור מאז הכרנו, פגשתי אבידן אחר. רצפת דירת הגג הקטנה והקודרת שלו הייתה מרוצפת במיטב הרפרטואר הפרמקולוגי. בהתחלה הייתי בשוק. אבל אבידן לא התרגש מהתרגשותי. הוא היה עייף, אדיש, עצוב, בודד, מכונס בעצמו, דיבר לאט ובשקט, עיניו בהו חסרות פשר בחלל. הוא נראה נואש מהחיים, ונדמה שנכנס לתפקיד שכנראה ייעד לעצמו ב"ערב פתאומי" (אדם זקן מה יש לו בחייו/ ממסעו במסדרון טרם שב/ שם הוא עוד חשב"), שיר שכתב בגיל 28.
במהלך הראיון גיליתי כמה אבידן היה הרבה יותר בן תמותה, והרבה פחות "בן אלים" - הדימוי הציבורי שבנה לעצמו ושיווק בהצלחה כמה עשורים. בראיון הזה הוא הודה, לראשונה בחייו, שבסתר לבו הוא דווקא היה רוצה ילד שיישא את הגנים שלו, אף על פי שאמר פעם באחד מסרטיו: "הראשון שיקרא לי אבא, אני יורה בו"; וכתב באחד מספריו: "שרק לא ייוולדו לי ילדים לתוך הישימון הזה".
"אני משתדל לא לחשוב על היעלמות", הוא סירב ב–1984 להספיד את עצמו. כלומר, 11 שנה הוא "לא חשב" על היעלמות? לא בטוח. משאלת מוות מדייקת יותר את מצבו. היה גם קטע במהלך הראיון שבו לחצתי אותו לפינה, ואבידן הגדול פער עיניים ושאל את עבדכם הנאמן: "תגיד, אילן, למה אתה יורד עלי? אתה צריך להבין שהדימוי הציבורי הוא הנכס היחיד שנותר לי".
ב–11 במאי 1995, לפני 23 שנה בדיוק, הלך אבידן לעולמו והוא בן 61 וקצת. מאז ועד היום הוא נותר גדול המשוררים בעברית. אולי מאז דוד הקודם, זה שכתב את תהילים. הראיון המלא לפניכם.
"לא רוצה ליפול שוב לטלפיים של עיתון נשים" - מבקש ממני דוד אבידן. "לא רוצה גם סיכומים, יובלות, מפעל חיים וכל השאר. מה בכלל הקונספציה של הראיון הזה? אני רוצה לראות אותו לפני הפרסום. היה לי בעבר ניסיון יותר מדי מר עם עיתונאים".
דוד אבידן (50), משורר, קולנוען, טלוויזיונר, איש רדיו, פובליציסט, יחידת תקשורת אנושית. לפני זמן קצר בקע לאוויר העולם ספר שירים חדש שלו, "ספר האפשרויות - שירים וכו'". קודמו ("תשדורות מלוויין ריגול", 1978) יצא לפני שש שנים. אירוע ספרותי או לא - זאת הזדמנות טובה להפר את קצר התקשורת היחסי, שבו היה נתון בשנים האחרונות.
נפגשים אצלו בדירה, רחוב שמשון 11, תל אביב. יום שבת אחר הצהריים. דירת חדר וחצי על הגג. דמי מפתח. מול קופ"ח זמנהוף. לא רחוק מכיכר דיזנגוף. דירה הפוכה, זרוקה ("חשבת שאני בן אדם מסודר? אולי בכל מה שקשור לניירות"). דיבור שקט, טיפה צרוד, ישיר, גלוי, ללא משחקי מילים, תחכומים, כוריאוגרפיה מילולית. ההפך המוחלט מהדימוי ה"על טבעי" יעני, שמשום מה דבק בו.
בעשור האחרון הייתה לך תוכנית רדיו ("נסה לעניין אותי"), תוכנית טלוויזיה ("מולטיוויזיה"). ניסיון נפל להרים פיצ'ר ("שדר מן העתיד") שלא זכה לראות אור מקרנה. עכשיו אתה מוציא ספר שירים. נדמה שהיה לך קצר עם אמצעי ההגברה של תקשורת ההמונים. אתה פועל במציאות עוינת?
"זה כבר סיפור של עשרות שנים. גם את השירים אני כותב במציאות עוינת, אבל היא משתנה. ספר השירים הראשון שלי היה המותקף ביותר בתולדות הספרות העברית. התקפות זה לא בהכרח הפרעות. התקפות זה גם דבר מפרה. צריך לדון בכל דבר לגופו. 'נסה לעניין אותי' הייתה תוכנית קנטרנית מלכתחילה. הייתי קוטע את המאזין ברגע שהנושא שהעלה לא נראה לי. זאת הייתה תוכנית חינוכית מאוד. אם אין לך מה לומר - אין שום סיבה שאאזין לך.
"'מולטיוויזיה' הייתה תוכנית חדשנית. מין קולאז' טלוויזיוני מהיר, המצריך זריזות רבה מצד הצופה. היא הייתה גם שנויה במחלוקת בחלק מהנושאים שהיא העלתה. היו לחצים להוריד אותה, משום שהיא אזוטרית וקנטרנית לעין. הצופה הטלוויזיוני רגיל לקצב הרבה יותר אטי של אירועים. שממנו הוא יכול להינתק לכמה דקות, לחזור אליו שוב, ועדיין להישאר בתמונה. 'מולטיוויזיה' תבעה תשומת לב מלאה, מאמץ אינטלקטואלי לעקוב אחר כל פריט ופריט.
"הוא הדין בסרט 'שדר מן העתיד'. אני רואה אותו כספר רטורי, נאום על עתיד העולם מעל גבי צלולויד. זה סרט שחזה את המציאות הפוליטית בישראל (שמעון פרס ב–1984), את המתיחות הבינלאומית, את המלחמה הקרה, את מאזן האימה. אני רואה בו יצירת מופת קולנועית, ואחד הכישלונות הקופתיים הגדולים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע. אני חושב שזה סרט מרתק מבחינה אינטלקטואלית".
"לקחתי בשעתו כדורי מרץ, לפעמים סמי שינה. כללית, אני אומר שזכותה של האנושות ליהנות מתוצרת התעשייה הפרמקולוגית שלה אינה נופלת מזכותה ליהנות מתוצרת תעשיית המזון. אלה, בעצם, שני ענפים שרצים זה בצד זה, ולפעמים המזון יותר כימי מהתרופה. התרופות הן עזרים כמו מכשירי תקשורת, כמו וידיאו, כלי נגינה, מכונות כתיבה. תוספת השלמות לגופנו. בסך הכל הן משתלבות היטב במערכת ההורמונלית שלנו".
"אני לא חושב על עצמי במושגים של ההיסטוריה של הספרות, וגאונות זה תמיד עניין שנוי במחלוקת. האמת היא שהפוזה של המשורר לא קוסמת לי במיוחד. זאת דמות מתורבתת מדי, מבויתת יותר מדי על ידי החברה. אף פעם לא קראתי לעצמי משורר".
"אני חושב שכן".
"ההישארות בזמן לא מפצה על צרות כלכליות, או צרות אחרות. השאלה מה זה הישארות בזמן: להגיע לגיל 100–150, או להשאיר בתוך הזמן דברים שאתה משדר? את זה עשיתי ואני ממשיך לעשות. תרמתי תרומה מספקת, אני יכול להפסיק לתרום".
התרעות פיקוד העורף