באמצע הפִסקה נשמעה דפיקה בדלת. המתרגמת התעלמה, אך העקשן דפק וצלצל. היא צעקה "רק רגע" בעייפות, סימנה את המקום שבו עצרה, מותחת ומרפה את כף היד הכואבת, נשבעת לגמור את העמודים שהקציבה לעצמה. לרגע הרהיבה עוז לקוות: אולי הגיע הצ'ק? היא יישרה תלתל שברח וניגשה לדלת.

בפתח עמד גבר בחולצת כפתורים ישנה, מספיג זיעה שעל מצחו העגול ומתנשף. נדמה היה למתרגמת שהיא מכירה אותו, אבל היא לא התאמצה מדי להיזכר מאיפה.

"היי", אמר, מחזיר את משקפיו שהחליקו. הוא דווקא זכר אותה היטב. עיניים חולמניות, חיוך שיוצר גומות, אישה שקל להתאהב בה. "מה שלומך?"



"בסדר", אמרה המתרגמת, מסדרת את כתפייתה, מופתעת לגלות מולה אדם שאינו ילד ונמוך ממנה בראש.

"נפגשנו", ניחש מה חשבה, "כשניסו לייסד את האיגוד".

"אתה המגיה", נזכרה המתרגמת.

"ועורך מעת לעת", הוסיף. זה היה כמעט נכון.

"דיברתָ על סולידריות, שחשוב שנשמור אחד על השני".

"מן הסתם אמרתי 'זה על זה'", העיר. "אני יכול להיכנס לרגע?"

"הבנות אמורות לחזור ועוד לא הכנתי צהריים", מיהרה לענות.

"אגזול מזמנך חמש דקות", הבטיח כבעל ניסיון.

"גם הדד־ליין מתקרב, אתה יודע איך זה".

"יודע", הרים מבט, "אבל מדובר בספרות, לא בתקציב המדינה".

"כן, אה?", התבאסה, כי בזאת קרס התירוץ האחרון.

"חמש דקות", ביקש שוב. "וכוס מים, אם לא קשה לך".

היא הרגישה שותפות גורל. ואף שסלדה מהביטוי "מכמיר לב" ונמנעה ממנו בתרגומיה, זו הייתה תחושתה כשראתה אותו עומד בפתח.

המגיה הניח את כוס המים על השולחן בסלון והביט סביב, מוודא שאין עוד מישהו בבית.

"מזגן?", הוא תהה. היה לו חם עד בחילה.

"אני שומרת אותו לאירועים חגיגיים", התלוצצה ואז הרצינה, "זה מנפח את החשבון חשמל".

"גרה כאן בשכירות", ניחש.

"אתה מכיר הרבה בעלי דירות מהתחום שלנו?"

"יש ויש", אמר בלי לפרש.

המתרגמת גיחכה. הוא נראה מעופף כזה, לא מחובר למציאות. לא שהיא הייתה מחוברת, אחרת אולי הייתה מוצאת ענף שמכניס יותר מקצת יותר משכר מינימום. ובן זוג שלא משאיר אותך עם שתי ילדות.

"כל הכבוד על מה שאתה עושה", אמרה כדי לקדם עניינים. הוא משך בכתפיו. "חשוב לאללה, תדע לך. מה שמשלמים לנו זה פשוט..."

"התעללות", השלים בקלות.

"בול המילה שחיפשתי", אורו עיניה.

"בזה אני עובד", אמר והם צחקו, היה נדמה לה, בכאב משותף.

"אז - יש טפסים, או מה?", שאלה.

"אין טפסים".

"אז איך מצטרפים לאיגוד?"

הוא טלטל את ראשו, או נענע בראשו, או הניד ראשו לשלילה, המתרגמת העדיפה לתת לעורכות שיבחרו. הוא נעמד ליד המאוורר, שעשה לו נעים בגב. הוא התקשה להביט בה כשענה לבסוף.

"את משלמת לי ישירות".

"אה, ואתה מעביר אליהם את הדמי ח..."

"לא, חמודה", קטע את דבריה. "את משלמת לי".

בכל פעם מחדש הלחיץ אותו הרגע שעובר עד שנופל האסימון.

"אני לוקח מזומן, ביד ובמקום".

הוא התקרב. צעד קטן, לא יותר, אבל מבטו נאטם והיה בו איום. צמרמורת עברה בה והיא התקשתה לנשום, קיוותה שלא תחזור הילדה פתאום, שלא יזנק עליה, שלא ישלוף אקדח, או את הזין.

"פעם בשבוע אני עובר אצלך, אוסף מה שמגיע", קולו נעשה שוב חביב.

"אבל..." הצליחה בקושי לדבר, "אבל למה?"

"כדי שלא תיפגעי".

"מה ז'תומרת?"

"זאת אומרת שלא יפגעו בך", הנהן, מרגיע.

"מי יפגע?", דרשה לדעת.

"את לא מתעסקת עם זה. אחריות שלי".

"אני משלמת פרוטקשן", התרגזה, "תגיד איזו הגנה אני מקבלת".

הוא הביט בה רגע ארוך בפה מתעקם קלות ובמצמוץ מתארך.

"כבר מזמן אני עוקב אחרי תרגומים שלך", אמר. "הם די טובים".

"מה זה קשור עכשיו".

"יש בעיה שחוזרת בקביעות. את מילולית מדי".

"אה, כן?"

"במקום לחפש ניב מקביל בעברית, את נוטה לתרגם אחד לאחד. לפעמים מתקנים אחרייך, לפעמים זה נשאר ככה. מאוד לא אלגנטי".

"תודה רבה!", קראה והבחינה שהציניות לא עוזרת.

"כרגע תרגמתְ 'פרוטקשן' למילה 'הגנה', ולא היא".

"ברור, זה דמי חסות".

"כבר יותר טוב".

"אתה רומז שלא ידעתי את זה?", פערה אליו את עיניה.

"לא רומז כלום".

"מה אתה עושה לי השוואת תרגומים!", התפרצה. "סוחט אותי ועוד יש לו חוצפה להעביר עלי ביקורת!".

"צודקת", אמר והחזיק עצמו לא להיבהל, מה שגרם לו לקפוא. נשים כועסות היו המכשלה שלו מילדוּת.

"מתנצל", הניח יד על הלב. "לא צריך להיכנס לעניין המקצועי".

"אז צא", אמרה. "ואני אחולשרמוטה מילולית, צא ואל תחזור".

"ברגע שתשלמי - אני עף".

הוא שילב זרועות על חזהו והמתין.

בבת אחת פרצה ממנה תוקפנות. "עוף מפה, יא גמד מעאפן".

"למה ככה?", אמר בחיוך כאילו־נעים. "חבל שמישהו יזרוק מילה להוצאות לאור, פתאום מקפידים, פתאום לא מרוצים...".

"אתה לא מאיים עלי", אמרה, מאוימת.

"אין בעיה, תני מה שמגיע ולא תראי אותי יותר. עד הפעם הבאה".

המתרגמת חשה פער כה גדול בין סגנונו המתורבת לבין דרישתו המאפיונרית, עד שבהלתה הפכה לבלבול והיא פרצה בצחוק.

הוא המתין, דינמי ודרוך אך סבלני. ביקור ראשון. תן צ'אנס לעכל. היא מצדה התאמצה להבין מה מפריע לה במה שהוא חוזר ואומר.

"על מה מגיע? אתה עלוקה על צוואר של אנשים עובדים!".

"את מבלבלת מטפורות. או עלוקה, או אבן ריחיים על הצוואר - ביחד זה לא הולך".

"מה זה צריך להיות, אה? בן אדם נורמטיבי. מה קרה לך?"

"טוב, תקשיבי...", התרה באצבע.

"מה קרה לך?", חזרה ושאלה, כי זיהתה נקודת תורפה.

הוא הופתע מכך ששאלה. אף אחד לא התעניין במה שקרה לו. הוא לקח את הכסף והסתפק בכך. אבל החמימות בקולה, האפשרות שאכפת לה, הכריעו אותו. היא ראתה אותו צונח על הספה, בוהה סביב כאילו התעורר, או ספג מכה. הוא היה זקוק לזמן כדי להתאושש. וזמן היה לה. זמן זה כל מה שהיה לה. זמן וילדות.

***

"חוק הסופרים, את זוכרת", אמר המגיה לבסוף.

"איך אפשר לשכוח", גיחכה ונשמעה לעצמה מבוגרת ומרירה.

"כל ההוצאות צמצמו בהוצאות", הזכיר. "אף אחד לא ידע מה הולך מה עומד לקרות".

"אתה מספר לי? דבר ראשון הורידו תעריפים למתרגמים".

"לא. דבר ראשון הורידו את ההגהה. חתכו את זה כמעט לגמרי".

"וואללה? לא הייתי מודעת".

"מהספרים זה עבר לעיתונים, לכתוביות, לאתרי אינטרנט. נשארה רק האקדמיה. פתאום לא צריך לדייק. אנשים משלימים פה עם כל כך הרבה עוולות, אז למי אכפת מטעות הקלדה או משגיאה לשונית?"

"אשכרה", אמרה סתמית.

"לא היה לי מה לאכול", אמר. "בשביל לחסוך קצת זרקו בני אדם לכלבים".

היא הנהנה בראש מורכן. זה הכעיס אותה כאשת מקצוע וגרם לה לחשוש שגם כלפיה ינהגו כך.

"אז עברת לגבות פרוטקשן?", התעניינה, מתפלאת.

"המגיהים אחרונים בשרשרת הטקסט, לנו הכי קל ליפול מהקצה. והופ, אתה עבריין".

"עבריין פח", גיחכה המתרגמת, מבודחת אך נרגזת. "פרוטקשן לוקחים איפה שיש כסף, לא איפה שאין".

"אולי את מבינה בזה יותר ממני", גיחך גם הוא.

היא עצמה עיניים. הוא צדק: תעריפים מעליבים, תנאי תשלום חונקים, תחושה שעושים לך טובה. כל השנים העדיפה לא לזכור זאת, רק שתהיה לה עבודה, שיגיע הצ'ק, שירצו עוד תרגום. היא לא בעניין של מחאות ומלחמות. אם מישהו יתחיל, היא תצטרף - בתנאי שיהיה לה סידור לבָּנות. והנה בן אדם שחתך החוצה. סחתיין עליו. לפתע ראתה אותו אחרת. וברגע הבא ניסתה להיזכר איפה הניחה את הארנק.

המתרגמת הושיטה שטר ירוק.

"מה זה?", אמר בזלזול, הביט בו ולא לקח אותו מידה כאילו הגישה לו טישיו משומש.

"אני משלמת לך כי אני מזדהה עם מה שאתה עושה, לא כי אני חוששת ממך".

"בשביל 50 שקל אין על מה לדבר".

"אז כמה אני אמורה לתת לך?"

"את ההפרש בין 'עם רווחים' ל'בלי רווחים'".

"בן זונה", נדהמה מאכזריותו. יש הוצאות לאור שמשלמות לפי חישוב הכולל רווחים בין מילים ויש שמשלמות בלי הרווחים, אף שזו אותה עבודה בדיוק.

ההפרש בין שיטות החישוב הוא כ־20%. הרבה כסף כשמדובר במעט כסף. כשהשיגה ספר מהוצאה לאור שאינה קמצנית הרגישה כאילו זכתה בפיס.

"מקורי, אה?", חייך, נהנה לסובב את הסכין.

"סולידריות, לשמור זה על זה", אמרה בעצב. "מילים ריקות".

"טוב, יאללה", דרבן אותה. "אמרת שאת ממהרת, צהריים וזה".

"תאמין לי, זה באמת כל מה ש..."

הוא לא האמין. היא נבהלה כשתפס בארנק. הוא חיטט בו והיא הרגישה כאילו חיטט בה. הוא לא מצא דבר והיא השתתקה מול מבטו.

"ראיתי כספומט במרכז המסחרי", אמר.

"הוא עלול לבלוע לי את הכרטיס".

"אנחנו אנשי המילים", אמר בחיוך נוקשה, "חיים על הקצה".

***

הוא לא הרים מבט מהשטרות, אמר רק "ניפגש בשבוע הבא" והסתלק.

היא הלכה לאט, כאובה, חבולה אף שלא נגע בה, אדישה ללהט השמש. היא ניסתה לחשב חישובים, איך תסתדר עם האוברדרפט, המספרים והרגשות התערבלו בראשה לגוש אחד.

כשהתקרבה לבניין שלה ראתה את בתה ברחוב עם חברתה, גוררות ילקוטים, חופשיות מדאגה. הדכדוך לא אפשר לה אפילו לנופף. היא לא רצתה שהילדה תראה אותה ככה, לכן עצרה. המתינה. הסתובבה.

רגליה נשאו אותה לקניון, אך לא הבינה מה היא עושה שם ופנתה לאחור ומצאה את עצמה מול תחנת משטרה קטנה. זה מה שאני צריכה לעשות, לדווח, להתלונן. היא חצתה את הכביש. אבל ליד שער התחנה עצרה, מוותרת, ממשיכה הלאה.

היא הלכה ברחובות קטנים ומוצלים, עיניה לא עולות מהמדרכה. הסכום שדרש ממנה לתת כל שבוע יפר את האיזון בחשבון הבנק ובחייה. אין לה מאיפה להכניס עוד כסף. אין רגע ביום שבו היא לא עובדת. הלכו לה הידיים, הכאב נעשה רציני.

כשהרימה מבט ראתה כיכר. מה אני עושה פה, תמהה. ואז נזכרה שהיא מכירה מישהי שגרה כאן, מתרגמת גם היא, ותיקה יותר, שמתרגמת ספרים משפות מיוחדות ולכן משתכרת תעריף גבוה יותר. היא ניגשה לבניין הצהבהב, מצאה את השם על תיבת הדואר ועלתה לקומה השנייה.

כשפתחה המתרגמת הוותיקה את הדלת בחולצת פשתן ומחרוזת נאה שטף אותה משב אוויר ממוזג ומשיב נפש. היא חייכה כמיטב יכולתה. כעבור שנייה ראתה איך פני המתרגמת הוותיקה מתכרכמים. היא הבינה מיד.

"לא", אמרה הוותיקה וטלטלה את ראשה. "כבר שילמתי השבוע למה שמו, המגיה".

"אל תפחדי", אמרה המתרגמת ונכנסה בלי הזמנה, "מעכשיו אני אשמור עלייך". 

הסיפור התפרסם ב"גרנטה" - מגזין לספרות חדשה - כסף, גיליון מס' 7