הכל התחיל בחתול שזינק לכביש בדיוק כשהאור ברמזור של המכוניות התחלף לירוק, כאילו חיכה לסימן. המכוניות, שאך החלו להאיץ, עצרו בחריקת בלמים, הנהגים קיללו, ועם זאת, המתינו שהלה יואיל בטובו לפנות את המסלול. החתול צעד בזנב מורם במקביל למעבר החצייה כאילו הבין מה משמעות הפסים הלבנים המשורטטים על גבי האספלט השחור, ובחר באופן מודע שלא לצעוד עליהם. יחד עם התפרצותו לכביש הייתה זו עבירת התנועה השנייה שלו באותו יום.

הוא נעצר בדיוק באמצע הדרך והתיישב. הנהגים צפרו. לא רק אלה שראו את מה שקורה, אלא גם אלה שהיו מאחוריהם, ומהמקום בו ישבו לא יכלו לראות את החתול. מבחינתם, התנועה נעצרה סתם כך, ללא סיבה, והלא אין דבר מרגיז מזה. הימים ימי שוך הקרבות בחאן יונס, והנהגים הירושלמים נשלפו זה עתה מצוהרי הטנקים הרותחים. חוקי התנועה היבשים לא צייתו לרוח הקרב שעוד פיעמה בקרבם. אור ירוק כמוהו כ״הסתער!״, אדום — אויב אכזר. כל שכן חתול קטן.

״נו, סלקו משם כבר ת׳גרוטאה!״ בקעה צעקה מאחת המכוניות, השלישית או הרביעית בתור. כמה נהגים צפרו לאות הזדהות.



נהג המכונית הראשונה, קצר רוח, שחרר קצת את הקלאץ׳, המכונית צהלה קדימה כמו סוס מרוץ שמרגיש את הצלפת השוט באוויר, אך החתול לא נרתע. בעולמו, שלל המכוניות זינקו לו לכביש ואילו הוא, למזלן, חס על גלגליהן. לנהג המתוסכל לא נותר אלא לדרוך בו זמנית על הקלאץ׳ ועל הבלם, למורת רוחם של הנהגים מאחוריו. קל להם לחרוץ את גורלו של חתול שאינם רואים כלל.

לאחר שווידא את העצירה המוחלטת של טור רכבים ארוך, כמו שוטר תנועה שמפנה אליהם שלט אדום שצדו השני ירוק, קם החתול והמשיך לצעוד במקביל למעבר החצייה, תחת מטר קללותיהם של הנהגים. הוא לא לקח בחשבון שרוכבי הקטנועים נוהגים להשתחל בין מכוניות עומדות כמו מים המחלחלים בין חרכי המדרכות, וכך הסתבך לו מיד בגלגלי קטנוע שהגיח מעבר למכונית הראשונה, וניתז לצד הדרך.

על אף שהאור הצהוב כבר התחיל להבהב, המכוניות נעקרו ממקומן באחת, ונהג המכונית הראשונה עוד הספיק לסנן "הא!" כשדהר על פני החתול. רוכב הקטנוע, שמיהר גם הוא, המשיך לנסוע כאילו לא קרה דבר, אך לאחר כמה עשרות מטרים האט את קצב הנסיעה, הדליק את אורות החירום, עלה על המדרכה ופנה בחזרה לכיוון הרמזור. אם היה נוהג במכונית ודאי היה ממשיך בדרכו, אך משהו באינטימיות של הדריסה חלחל לקרבו. בכל זאת, קרסולו העירום התחכך לרגע בפרוות החתול.

רון סגל, מוזיקת חתולים. כריכת הספר

הוא מצא אותו שרוע בצד הדרך, מלקק את פצעיו. החתול לא נרתע מפניו. להפך. דומה שחיכה לבואו כדי שיוכל להפנות אליו מבט זעוף. הוא החליק את זנבו עוד מספר פעמים בהפגנתיות ואז קם מרבצו, צולע קמעה, זנבו משתרך לו מאחוריו כנחש מת.

רוכב הקטנוע חש אשמה; אשמה רבה יותר ממה שהיה ודאי מרגיש לוּ היה דורס את החתול למוות. אז לא היה מי שיביט בו כך וימחיש באופן כה בוטה את עוולתו. הוא עקב אחר החתול, שזנבו הנגרר שרטט את מסלול צליעתו בחול, ותהה כיצד ייקח אותו לווטרינר; הלא החתול, מן הסתם, לא ישתף איתו פעולה עכשיו, משפגע בו. למעשה, גם אם היו מכירים בדרך אחרת, לא הייתה לו כל סיבה לבטוח בבני אדם.

הוא רצה לקרוא לחתול, אך לא ידע את שמו. יש להניח שלא היה לו שם, כי אף אחד לא נתן לו, ובכל זאת, ודאי הייתה דרך למשוך את תשומת לבו.

״פססס!...״ קרא, והחתול נעצר. הוא עמד כך מספר רגעים מבלי להסתובב, מספיק זמן כדי שהקטנוען יעמוד על טעותו, ואז המשיך בדרכו. אין טעם לקרוא לחתול בשפה שהמציאו לו בני האדם, שבינה לבין שפת החתולים לא היה דבר וחצי דבר.

עוד לא הספיק לחשוב איך בכל זאת ייקח את החתול לווטרינר והנה החל זה מתנדנד לו מצד לצד כמו עוקב עם כל גופו אחר מטוטלת ענקית, ואז נשמט ברכות לימינו ונחת על החול. הקטנוען מיהר אליו וראה כי חזהו עוד נע קלות מטה ומעלה.

הוא הרים אותו בזהירות, מקפיד שלא לגעת בו אלא בעד כפפות העור שחבש — בכל זאת, אולי הוא נושא מחלה — והתפלא לראות כי פרט ללכלוך שדבק בדם פה ושם, פרוותו נקייה ואף מטופחת למדי, כפרוותו של חתול בית אהוב.

הוא הניח אותו בעדינות בסל המנשא של הקטנוע לצד חבילה קטנה עטופה בנייר חום ששכבה שם, ונסע איתו באיטיות בשולי הדרך חזרה העירה, כמו נושא היה תינוק בן יומו.

רון סגל. צלם : פבל בולו

***

לווטרינר היתה פזילה קלה; עין אחת שמסתכלת עליך ועין אחת לא לגמרי; משוטטת לה מטה, משגיחה על החתול. עיניו היו מצויות בסכסוך פנימי תמידי בין הבעלים לבעל החיים. במראהו דמה למתאבק שחבָטה אחת יותר מדי אילצה אותו לפרוש ממקצועו האכזרי ולמצוא נחמה בעולמם השלֵיו יחסית של בעלי החיים. אף שמו היה שילוב מנצח בין מתאגרף לווטרינר: ד"ר פרץ זאב. הוא העביר יד חסונה על פרוות החתול, מתח מעט את שולי הפצעים, הציץ פנימה ומישש בזהירות את חוליות הזנב.

״כך, כך...״, אמר, והאיר עם פנס לתוך עיני החתול, הרקיד את האישונים, משך את שפתו העליונה וחשף את שיניו. החתול, שהתאושש מעט בינתיים, שיתף פעולה ברצון, כאילו הכיר את הפרוצדורה.

לבסוף הניח ד"ר זאב את הפנס על שולחן המתכת ואמר: ״אתה רואה את זה?״ הצביע על משולש אוזנו הקטום של החתול, ״זה סימן לכך שעיקרו אותו ואני מוכן להתערב...״, פשפש בפרוות צווארו של החתול כשולה כינים, ״כך, בדיוק! תסתכל כאן״, הצביע על נתיב חרוך בפרוות הצוואר לאורכה של שריטה אדומה, ״כאן היה קולר שוודאי נתלש בזמן התאונה. אני מציע שתחזור לשם ותחפש את הקולר, אולי מוצמד לו תג זיהוי, כך נוכל להתחקות אחר הבעלים״.

״דרסתי למישהו את החתול...״, אמר רוכב הקטנוע והצניח את מצחו לתוך כף ידו. הוא היה מאלה שנהוג לומר עליהם כי אינם מסוגלים לפגוע בזבוב, ואילו עתה, לא רק שפגע בחתול, הוא פגע גם בבעליו. הוא נענע את ראשו בתוך ידו ולא הבין כיצד יכול היה להמשיך לנסוע לאחר שפגע בו, ולוּ מטר אחד.

״אל תדאג״, אמר ד"ר זאב, ״היה לו יותר מזל משכל. מדובר בכמה שפשופים, חבלות קהות וזנב שבור. את זה אני מתקן בקלות, אבל חשוב שנמצא את הבעלים שלו, הם בטח מחפשים אחריו״.

רוכב הקטנוע השאיר את החתול אצל הווטרינר ונסע חזרה לזירת התאונה. אכן, כפי שניחש הדוקטור, הקולר נח על החול ולא היה לו ברור כיצד פספס אותו. כנראה שהיה מרוכז מדי בחתול עצמו מכדי לחשוב על כך שאולי יש לו בעלים.

כששב אל המרפאה, זנבו של החתול כבר היה מגובס כולו ונישא מעליו כמגף לבן הפוך. הפצעים נחבשו, הפרווה נוקתה מדם והחתול נראה כמי שבילה זמן רב בבית הבראה ועתה הוא מוכן לשוב לביתו.

רוכב הקטנוע נתן לד"ר זאב את הקולר וזה בחן את התג, שהיה בצורת משולש אדום. ״מעניין...״, אמר. ״התגיות שעיריית ירושלים מנפיקה כחולות. החתול הזה לא מכאן. יש לי קולגה במזרח העיר, אולי הוא יודע משהו, רגע בבקשה...״.

הוא הרים את השפופרת וחייג מספר. ״אהלן אברהים, כאן פרץ״. הוא שוחח עם הצד השני בערבית בסיסית, אותה למד במהלך שירותו הצבאי, פלט מספר ״אהממ", "אהממ״, לבסוף אמר ״שּוּכּרַן חביבי״, וניתק.

״תראה", פנה אל רוכב הקטנוע, ״הוא כנראה היה שייך פעם למשפחה ערבית ממזרח העיר. הרבה משפחות עזבו שם במהלך המלחמה, אין סיכוי לאתר אותן עכשיו. הבנתי מהקולגה שלי שזה לא המקרה הראשון. כשאנשים בורחים מהבית הם לא תמיד חושבים על החתול שלהם, וגם אם כן, יותר חשוב לקחת את התינוק או את הסבתא החולה, והחתול נשאר מאחור. הוא כנראה נהיה רעב, התחיל לשוטט ברחובות ועשה דרכו לכאן. אז אם אתה מעוניין, הוא כולו שלך״.

״לא, לא, אני ממש לא רוצה חתול״, אמר רוכב הקטנוע, ״אני גר לבד וזה לא מתאים״.

״נו, זה בדיוק מתאים, לא?״, אמר ד"ר זאב.

״אין אפשרות למסור אותו לצער בעלי חיים או משהו כזה?״, שאל הקטנוען, על אף שבינו לבין עצמו התחיל לתהות אם אולי אין זה מקרה שחתול זה, שננטש על ידי משפחתו, הסתבך לו בגלגלים בדיוק בשבוע בו חברתו עזבה אותו.

״אפשר כמובן״, אמר ד"ר זאב, ״אבל קח בחשבון שאם לא יאמצו אותו תוך שבועיים — וכיוון שמדובר בחתול בוגר ובנוסף לכך פצוע, הסיכויים קלושים — לא תהיה להם ברירה אלא להרדים אותו. גם ככה הכלובים שם עולים על גדותיהם״.

״ולהחזיר אותו לרחוב במצב כזה אי אפשר...״ הוסיף רוכב הקטנוע ובלבו כבר החלה גומלת החלטה. מה הטעם בכך שהביא את החתול לווטרינר אם עכשיו ירדימו אותו? הוא רק עיכב את מותו הבלתי נמנע. אולי בכל זאת ייקח אותו לביתו, לפחות עד שיחלים?

הוא הביט בעיני החתול ותהה אם הוא מבין את חומרת המצב אליו נקלע. חתול השיב לו מבט מלווה ביללה יחידה שלא ניתן לטעות בה: אתה חייב לי, אמר.

״אוקיי״, אמר לבסוף, ״אקח אותו״.

״יופי!״ אמר ד"ר זאב. ״מחובתי רק ליידע אותך כי אתה מחויב לחסן אותו חיסון מרובע וכלבת, אחרת יכולים לקחת אותו להסגר במידה וישרוט מישהו, למשל״.

״לא חיסנו אותו כבר אם יש לו תג?״ תמה הקטנוען.

״גם אם כן, אנחנו רשות נפרדת שמתנהלת על פי חוקים משלה״.

״נהדר...״ אמר רוכב הקטנוע ושלף בהכנעה את ארנקו. יחד עם הוצאות הטיפול והחיסונים, הפגת בדידותו תעלה לו יותר משהרוויח בשבוע עבודה כשליח. ״יופי!״, חזר ד״ר זאב, ושלף מזרק ובקבוקון זכוכית עם נוזל שקוף ממגירת השולחן.

״אגב, איך תרצה לקרוא לו?״

״כבר יש לו שם, לא?״ שאל הקטנוען שחש מובך. מילא לתת לחתול קורת גג עד שיחלים, אבל להעניק לו שם חדש? מתן שם הרי הוא עסק כל כך אישי, והוא, על כל פנים, מעולם לא נתבקש לתת שם לדבר.

״אני מניח שכן, אבל הוא יוכל להתרגל לשם חדש במהרה״, אמר ד"ר זאב בעודו משקשק את בקבוקון הזכוכית.

למה אני צריך לתת לו שם, חשב רוכב הקטנוע, שעוד ניסה להתחמק מהמעמד המביך. מדוע שלא ייתן שם לעצמו.

החתול הביט בו בדריכות, ממתין למוצא פיו.

הקטנוען הריץ בראשו שמות שונים שיכולים להתאים לחתול, אך כולם היו נגזרת כזו או אחרת של ״מיצי״, שם שנראה לו מתאים יותר לנקבה. מה המשמעות של שם זה או אחר, הרהר, הלא שם זה עניין זמני; גם ככה החיים הם דבר חולף...

״שטויות, הכול שטויות...״ מלמל לעצמו.

״מה?״ שאל ד"ר זאב.

״הֶבֶל״, אמר לבסוף והביט בחתול.

הבל נראה מרוצה.

הספר ראה אור בהוצאת "כנרת זמורה ביתן", בסדרת רוח צד