ניו יורק, אביב 1998

כלום אין בטלוויזיה. יעל כבר דפדפה קדימה ואחורה פעמיים. מלבד שידור חוזר של "ספינת האהבה" שנתקעה עליו לכמה דקות, אף תוכנית לא הצליחה לעצור את האגודל התזזיתי שלה מלקפץ בין הערוצים.

צליל תסיסה מהמטבח הזכיר לה להציץ בשעון. 19:09. היא הייתה אמורה לכבות את האש מתחת לסיר הפסטה כבר לפני שתי דקות. האטריות יהיו דביקות, אבל מה זה משנה. היא התרוממה בלאות מהספה ופנתה לשפוך את תוכן הסיר למסננת שהכינה מראש בכיור. זה מצוין לצנרת, הדהד בראשה קולה של נחמה קליגמן (שוסטר), אמא שלה ואורקל ניקיון ותחזוקה. זה ידוע שמים רותחים עוזרים להמסת השומנים, נהגה להזכיר לילדיה בשעה שהייתה מרוקנת את המחם בכל מוצאי שבת. יעל התבוננה בסיפוק במים המחלחלים. זה הניקיון הסמלי שלה לפסח, גיחכה.



היא החזירה את הסיר לכיריים ושפכה לתוכו את הפסטה המסוננת בתוספת חמאה, קטשופ וגבינה צהובה. גומת המטבח התמלאה בריחם המנחם של מוצרי מדף תעשייתיים. היא ערבבה את תכולת הסיר, מחכה שחוטי הגבינה הראשונים יידבקו לדפנות. היא כבר הוציאה מזלג ממגירת הסכו"ם וזרקה על כתפה מגבת שהעיפוש שלה הסגיר לפחות חודש בלי כביסה.

עוד לפני שכיבתה את הלהבה, ניחשה הלשון שלה את טעמה של הנגיסה הראשונה. היא חזתה את מתיקות הקטשופ, את גמישותה החושנית של הגבינה המותכת ואת חיבוקה המרגיע של הפסטה. חלל פיה הוצף רוק. את המיאוס, הבחילה וכאב הבטן שיבואו בעקבות כל זה העדיפה להדחיק.

פרק של "אי־אר" שכבר ראתה פעם אירח לה לחברה. היא פרשׂה את המגבת על השולחן הנמוך, והניחה עליה את הסיר. אילו הייתה נענית להזמנה של גדי וליסה, ודאי כבר הייתה צולחת את שירת מה נשתנה, הרהרה בשעה שדקרה את קבוצת האטריות הראשונה. היא השהתה את מבטה לשנייה על החמץ שפרפר על קצה המזלג שלה כמו תולעת. היא יכלה לעצור שם. לפני שתטמא את פיה. לפני דין כרת. לפני ה־700 קלוריות בחישוב גס. אבל היא יכולה גם להמשיך, הזכירה לעצמה ודחפה את הפסטה עמוק לתוך פיה.

במסך הטלוויזיה יצאה האחות הראשית של חדר המיון בהדיפת דלתות מחדר הטראומה. נמאס לה. נמאס לה שלמרות ניסיונה המקצועי, היא עדיין צריכה לציית להוראות של רופאים מתחילים. יעל הציצה שוב בשעון. אילו הייתה טסה לישראל לכבוד החג, כמו שאמא שלה ביקשה, עכשיו כבר יכלה להיות אחרי 'חד גדיא', ואפילו אחרי שטיפת הכלים שוודאי הייתה נופלת בחלקה. האחות הראשית נקראה לטלפון. אמא שלה על הקו. הן קבעו להיפגש לארוחת ערב. האחות הראשית גלגלה עיניים. ארוחת ערב עם אמא שלה היא הדבר האחרון שהאחות הראשית צריכה. יעל לא הצליחה להיזכר לאן הפרק מתגלגל. הסרעפת שלה החלה ללחוץ על הצלעות. כדאי שתפסיק לאכול, ידעה. אבל המשיכה. השאריות הרי לא יספיקו לעוד ארוחה.

זה לא היה פשוט להיפטר מכל ההזמנות לליל הסדר, החמיאה לעצמה. כבר מזמן לא נאלצה להפגין צלופחיות יעילה כל כך. כמו רכז בקבוצת כדורסל, שבתנופת כדרור אחת מצליח לתמרן מקצה אחד של המגרש לקצה השני, מדלג וחותך, חותך ומדלג דרך כל מי שמנסים לבלום אותו. כך עד ההנחתה הווירטואוזית לסל. יעל לא קלעה. אבל גם סיר פסטה עם קטשופ וגבינה צהובה זה לא רע, התנחמה.

בהתחלה נתפסה לא מוכנה. היא כמעט נפלה בפח שטמנה לה האמא של דניאלה ובן, שני הילדים שיעל טיפלה בהם חמישה ימים בשבוע מבוקר עד ערב.

"איפה את עושה את הסיידר?" הפתיעה אותה ליסה חודשיים קודם לכן בתום אחר צהריים של התרוצצות מייגעת בין חוגים. היא כבר נעלה את מגפי השלג המכוערים שלה ופתחה את דלת הדירה בדרכה החוצה לעוד לילה קפוא. בן, עוד לא בן שנה, זחל לקראתה את הזחילה העקומה הא־סימטרית שלו, שמאוד הדאיגה את הוריו. משהו שקשור לחגורת הכתפיים, התלוננו בפניה, ואז ביקשו שתעמיס על אחר הצהריים גם שיעור ג'ימבורי לזוחלים. יעל התכופפה כדי לתת לו נשיקת פרֵדה, כמצופה ממטפלת ישראלית חמה ואוהבת ילדים. היא לא הייתה בטוחה ששמעה את ליסה נכון. כבר עברה חצי שנה מאז שעזבה את ישראל והחלה לעבוד אצלם, ועדיין הופתעה מההגייה של האנגלית היהודית האמריקאית ומהאופן שבו היא משבשת מילים עבריות.

"לא יודעת", אמרה בחיוך.

היא לא הגיעה עד ניו יורק כדי לתכנן איפה תהיה בליל הסדר רבע שעה אחרי ט"ו בשבט. את זה יכלה לעשות בירושלים.

"רוצה להצטרף לסיידר שלנו?" הציעה ליסה, כשהיא אוספת את בן לידיה. "האח של גדי יבוא מישראל עם המשפחה שלו. הם אנשים מאוד חברותיים".

חברותיים? הבליעה יעל חיוך. היא כבר הספיקה ללמוד כמה דברים על הלקסיקון של ליסה, שבו כל מחמאה מחביאה גלגול עיניים או איזו אג'נדה נסתרת. חברותיים, ניחשה, זה בטח קופצים לביקור בלי לתאם מראש. או גרוע מזה, מבטיחים שזו ממש לא בעיה, הם והילדים יכולים לישון על מזרנים בחדר המשפחה, ככה הילדים יוכלו להכיר קצת את בני הדודים שלהם, ובאותו הזמן הם יוכלו לעזור עם הבישולים לליל הסדר. לפלוש לליסה לסירים, לבלגן לה את המקרר, להטביע את כל הבישולים בכמויות לא סבירות של שמן או שום.

"אני צריכה לבדוק", היא שלפה בלי להקדיש לזה יותר מדי מחשבה. "יכול להיות שאני נוסעת לקרובי משפחה של השותף שלי".

כאילו שיש לאלון קרובי משפחה באמריקה. כאילו שהייתה נוסעת איתו אילו הזמין אותה.

"אני מתארת לעצמי שעם הרקע שלך, בטח חשוב לך לחגוג את הפסח כמו שצריך", הוסיפה ליסה, "אז רק רציתי שתדעי שאנחנו מאוד מאוד נשמח אם תחליטי בכל זאת לבוא אלינו. גדי מכין צלי שאת בחיים שלך לא טעמת כמוהו, וחוץ מזה גם תוכלי לשמוע את דניאלה שרה 'מה נשתנה'".

"אני לא יודעת לשיר את הדבר הזה", התערבה בת ה־7, מושכת מעל לראשה את חולצת הפיג'מה שיעל הכינה לה על המיטה.

ליסה חייכה, מתנצלת: "בשנים הקודמות לא לימדנו אותה, אבל גדי אמר שהשנה היא הגיעה לגיל שהיא כבר צריכה לדעת".

אז זה המניע לכל זה, הסיקה יעל.

"אין בעיה", הנפיקה את החיוך הכי מתוק שהיה לה בארסנל, וכרכה את צעיפהּ סביב צווארה. היא יכלה לסבול את הקור בכל מקום בגוף, רק לא בעורף. "אני אלמד אותה 'מה נשתנה'. זה יהיה כיף!" פנתה לילדה.

"באמת?" ליסה התלהבה קצת יותר מדי, "זה כל כך נחמד מצדך. זה יהיה מצוין. גדי כל כך ישמח".

"אין בעיה", אמרה יעל, "להתראות מחר", וחיבקה נמרצות את דניאלה.

האחות הראשית ישבה מול אמא שלה בדיינר זול עם בעיית תאורה. האמא הציקה לאחות הראשית באשר לבית המרווח שזו קנתה לאחרונה במחיר מופקע. את אחות, אמרה לה, לא אשת רופא.

מעניין אם דניאלה זוכרת את המילים, תהתה יעל כשהיא מניחה את הסיר הריק בכיור וממלאת אותו מים וסבון. היא שנאה לשטוף את הסיר אחרי שהכינה בו פסטה עם גבינה. אין לה סבלנות לקרצופים ולשפשופים. "תשרי את הסיר", יעץ לה קול פנימי שדמה באופן חשוד לקול של אמא שלה. "ואם זה לא עוזר, תמיד אפשר להרתיח בו מים עם קצת אבקת כביסה".

***

בחזרה האחרונה שערכה עם דניאלה, שלטה הילדה היטב בשני הבתים

הראשונים. עם "בין יושבין ובין מסובין", הסתדרה פחות. "אבל בעברית אומרים יושבים, לא יושבין", התעקשה הילדה.

"נכון, אבל זו עברית ישנה", השיבה יעל. פיתוי קטן קרא לה להוסיף כמה מילים על עברית תנאית, אבל היא ידעה שלא בשביל זה משלמים לה.

"אני פשוט רוצה שהילדים שלי ירגישו בבית בעברית", הסביר גדי בשיחת הטלפון הראשונה שערכו, כשיעל עוד הייתה ספונה בדירתה הירושלמית. הוא הגיע אליה דרך סוכנות למטפלות ישראליות בחו"ל, זו שיעל נרשמה אליה חודש קודם לכן. "בקיץ שעבר, כשביקרנו בישראל, זה היה ממש לא נעים. דניאלה, זו הגדולה, הרגישה מנותקת לגמרי מהמשפחה. הקטע הכי מביך היה כשאבא שלי הושיט את ידיו וביקש חיבוק, והיא נתנה לו ספר".

"זה מצחיק", העירה יעל.

"לא את אבא שלי".

היא סיכמה עם גדי שתתחיל להתארגן לנסיעה בהקדם האפשרי, ושתגיע לניו יורק בראשית הקיץ כדי שיהיה לליסה, אשתו, זמן לעשות לה חפיפה לפני תום חופשת הלידה שלה מאחד הבנקים הגדולים בעיר.

שבועיים אחר כך פגשה את אלון שכטמן בבית קפה מיושן במפגיע. חברים משותפים, שהתעייפו מלשמוע על ההכנות של כל אחד מהם בנפרד לקראת הנסיעה לניו יורק, החליטו לשדך ביניהם. "קחי", הם הושיטו לה פתק. "הוא קיבוצניק חמוד מנחל עוז שמתחיל ללמוד קולנוע ב־NYU. תתעלקי עליו ותעזבי אותנו".

היא ידעה שהוא הומו, ובכל זאת חשבה שזה לא פוטר אותה מלדפוק הופעה. מיד כשהזמין בורקס גבינה, הייתה בעדו. והרושם רק הלך והתחזק כשגילתה שגם הוא חובב בריטפופ, מעדיף את "כלבי אשמורת" על "ספרות זולה" ושונא את ארנסט המינגווי, למרות שלא באמת קרא אותו. כבר בסוף אותה פגישה החליטו לחפש דירה ביחד. איפשהו במקום נוח לשניהם. מספיק קרוב לגדי וליסה, בשבילה. ועם תחבורה ציבורית נוחה לבית הספר לקולנוע, בשבילו. "אנחנו נהיה כמו מוניקה ורייצ'ל מ'חברים'", סיכם אלון אחרי שחילקו את התשלום לשניים.

"רק שמוניקה תהיה הומו", אמרה יעל.

"ורייצ'ל תהיה מצחיקה", אמר אלון.

***

כעבור שבועיים נעלה יעל את דלת הברזל של ה"כוך", כפי שכינתה את החלל ששכן מטר מתחת לפני הקרקע, בסמטה צרה של נחלאות. אחר כך השחילה את המפתח מבעד לסורגי החלון, כפי שהנחה אותה בעל הבית, שכבר החל במצוד אחר הדייר הנואש הבא. את המזרן שישנה עליו השאירה למי שזה לא יהיה. את הספרים והמחברות דחסה לארגזים ופיזרה בין הבוידעם והמחסנים של אמא שלה, אחותה ואחיה. את כלי המטבח זרקה לפח. את הבגדים והנעליים הצליחה למעוך לתוך שתי מזוודות. יעל הפנתה גב נחוש למבנה האבן הטחוב. היא לא תתגעגע, הכריעה. היא זכרה כיצד התרגשה כשמצאה את הדירה שנה וחצי קודם לכן. בגיל 26, החליטה אז, הגיע הזמן שתגור סוף־סוף לבד, בלי שותפות. אבל יממה אחרי שנכנסה הבינה שמה שנראה בחושך רישול רומנטי, באור היום התגלה כסתם הזנחה. "הכוך הזה הוא פנטזיה של תל־אביבים שבאים לאוניברסיטה", התוודתה בפני חבריה. "בתור ירושלמית לא הייתי אמורה ליפול במלכודת".

נחמה התעקשה שהיא ובעלה השני דויד, שאותו הקפידה לכנות בהתרסה "אישי", רוצים ללוות את יעל לנתב"ג. "בת הזקונים שלי נוסעת לניו יורק ואני לא אקח אותה לנמל התעופה?" רעמה נחמה רטורית.

"לא זכור לי שאותי אמא לקחה לנמל התעופה כשנסעתי לדרום אמריקה", העיר גיורא כשיעל סיפרה לו בטלפון על תוכניות המסע. הוא היה בן 8 כשיעל נולדה, אבל עדיין לא לגמרי סלח לה על שגזלה ממנו את כתונת הפסים.

"אתה משווה?" ענתה נחמה כשגיורא עימת אותה בהמשך אותו היום עם טענותיו. נחמה לא פירטה למה ההשוואה אינה ראויה לדעתה. במקום זה, היא דפדפה את השיחה לעמוד המועדף עליה. "כבר חודש שלא ראיתי את הבנות שלך, גיורא", ציינה, "אתה יודע, הילדים והנכדים של דויד, לא עובר שבוע בלי שהם קופצים".

"לא היה לה מה לומר לי, אז היא העבירה נושא", דיווח גיורא ליעל למחרת. היא הקשיבה באי־רצון. הבטן שלה פרפרה במחאה. יש לה עוד חמישה ימים בתוך הדרמה המשפחתית הגרועה הזאת, ואז היא חותכת. בתוך שבוע, התרפקה יעל על המחשבה, היא תהיה רחוקה מההזדקקות התמידית של נחמה, מהסרקזם המתיש של גיורא ומהריחוק המלוטש של שלומית, אחותה הבכורה והאחראית תמיד. היא תשאיר מאחוריה גם את התואר הלא גמור בהיסטוריה ובמדע הדתות. היא תזרוק לפח את תלוש המשכורת המגוחך שקיבלה מחנות הספרים שעבדה בה חמישה ערבים בשבוע. היא תיפטר לכמה שנים לפחות מכל הידיים שבוחשות לה בחיים, נכנסות לה לקישקעס, ומכל הנשמות שמנדבות לה עצות נהדרות מטוב לבן:

תגמרי את התואר. תצמצמי פחמימות. תלבשי יותר כחול. אל תסתובבי עם חברות יפות מדי כי לא ישימו לב אלייך. תמתני את הטון. תלכי לחדר כושר. תטשטשי את הירכיים. תתקשרי. תבקרי את האחיינים. תגמרי את התואר. תאכלי יותר ירוקים. תקשיבי למוזיקה שלך יותר בשקט. תשפשפי בפינות. תאווררי. תדברי קצת יותר בשקט. תקראי ישעיהו לייבוביץ. תקראי נחמה לייבוביץ. אל תשפכי את התינוק. ורוד זה לא הצבע שלך. תגמרי את התואר. תגידי כן לפגישה עיוורת. תחפשי עבודה. תתפטרי מהעבודה. תשימי קרם לחות. תורידי שערות. תתלבשי נשי יותר. תבקרי את האחייניות. אל תחשפי את החלק העליון של הזרוע. תלכי לטיפול. תפסיקי את הטיפול. תקפצי לבקר את סבתא. תגמרי את התואר. תרתיחי עם מלח לימון. תגיעי לחג. תעזרי עם הבישולים. תסדרי את הגבות. תכניסי את הבטן. תשימי קרם עיניים. תחליפי חזייה. תחייכי יותר. בואי לבית כנסת. עכשיו מגיעים? תחסכי כסף. תקני לך שמלה. תגמרי את התואר. תלכי לרופא. תתפשרי. עקבים הורסים את הגב. את עוד תצחקי על עצמך. אל תיסעי לסיני. מראה חיצוני זה לא הכל. תעמדי ישר. תנסי עם מסיר כתמים. תתבגרי. תאהבי את עצמך. תאריכי שיער. לא רואים לך את העיניים. את לא מתקשרת. תשפכי קומקום מים רותחים כדי להמס את השומנים בצנרת. תגמרי את התואר.

"אני לא אגמור", חרצה באוזני אף אחד. היא לא תגמור את התואר. והיא לא תחסוך כסף. יעל יכלה לשמוע את דלתות הלב שלה נטרקות בכעס. היא תיסע לניו יורק. כמו הארי וסאלי. כמו פרנק סינטרה. כמו קלוד ב"שיער". היא תרד מהאונייה, מהאוטובוס, מהמטוס, ותדלג מעל האמפייר סטייט בילדינג, ישר לגשר ברוקלין, אולי למגדלי התאומים ומשם לעץ האשוח הענקי של רוקפלר סנטר. והיא תשיר בקולי קולות: אני רוצה להיות חלק ממך, ניו יורק, ניו יורק.