כמה שבועות לפני שהרע מכל קרה, הורידה תאיר למכשיר הטלפון הנייד שלי את "ממעמקים", שירו של עידן רייכל. "מי ייתן חייו ישימם מתחתייך, מי כעפר לרגלייך יחיה, מי יאהבך עוד מכל אוהבייך, מי מכל רוח רעה יצילך, ממעמקים". לא יכולתי להעלות על דעתי שהשיר יקבל עבורי משמעות מצמררת, ובוודאי לא חשבתי שיהפוך לפסקול של חיי.
יום רביעי החל כיום שגרתי לגמרי. תאיר התעוררה לבית הספר, ושמוליק, שהבחין בעייפות שלי, אמר: "עזבי, אילנה, אני אקח אותה". הסתובבתי אל הצד השני והמשכתי לישון. בערב, בעודנו מחפשים אחריה, נזכרתי שלא נפרדנו וכלל לא זכיתי לראות אותה באותו יום ארור.
עניין הפרידה מתאיר עלה שוב שלושה חודשים לאחר הרצח, כשהדלקתי כהרגלי את נרות השבת. ישבתי במטבח והבטתי באחד הפורטרטים שלה שניצב בסלון - אחד מני רבים, שקיבלנו מאנשים שונים אחרי הרצח. אותו פורטרט ספציפי - בשחור־לבן, שצויר על ידי אחת התלמידות - ניתן לנו במתנה על ידי נציגים מבית הספר, שסירבו לומר מי הנערה שציירה אותו. אין על הציור חתימה, ולמעשה עד היום אינני יודעת מי הצייר או הציירת.
התרעות פיקוד העורף