אילו נמצאו לי רק ספרים כאלה, לא הייתי יודעת שובע. אילו יכולתי לשקוע לנצח בין דפים שמספרים על התנהלות קרתנית של עיירת חוף אנגלית במחוז ספוק - לא הייתי מרגישה שהקיץ כבר לוהט. אילו נמצאו לי רק טקסטים מיטיבים כגון זה שכתבה פנלופי פיצג'רלד (2000–1916), לא הייתי הולכת להפגנות בעד או נגד, וודאי שלא היה לי אכפת שהמדינה הלכה כבר פאייפען.
אחרי ליל קריאה קצר מדי דימיתי שפלורנס גרין, גיבורת הרומן הקאמרי הטוב, עדיין נמצאת בחנות הספרים שלה בהארדבורו (שם בדוי לעיירה המייצגת את כל העיירות האמיתיות). לפני שהאור הדלוח הכריז שהחל עוד יום חמסין, הספקתי לומר תודה: לסופרת ולגיבורה הנהדרת שלה, לשני המו"לים הישראלים שחברו להוצאת הספר לאור, ולמתרגם, שוודאי נהנה מכל רגע בין הדפים.
אני מניחה שהסרט, שהופק על פי הספר ומוקרן עתה בארץ, אכן ראוי לצפייה. אחרי הכל, מדובר בסרט בריטי, מה יכול להיות רע? עם זאת, הסדר הנכון, תמיד ובמיוחד במקרה זה, קובע שהספר תחילה. זוהי יצירה קאמרית חרישית ומבריקה, מהוקצעת בכל פאותיה כאבן יקרה. כדאי לחוות את הספרות של גרין (סופרת, משוררת ופובליציסטית). כדאי לספוג את הסיפור לאט, להכיר את המקום והדמויות בקצב הנכון. הסופרת אינה נזקקת למצלמה, מקרן ומסך כשהיא מציגה את רחובות העיירה ואת הבית העתיק שבו נוסדה חנות הספרים. בכתיבה צנועה ודייקנית, קשורה בחוטי פלדת הומור מריר, היא בונה את הדמויות ואת סיפורן.
הרעיון והביצוע העיקש של האלמנה מחוללים סערה בעיירה. פריצה מן המסגרת מזעזעת במיוחד את עולמה של אשת החברה ויולט גאמרט, השולטת ביישוב ביד רמה. הגברת מתגוררת בבית מפואר ששמו “המקום" ועורכת בו אירועים חברתיים. פלורנס שלנו אינה נמנית עם המוזמנים, בדרך כלל. ההירארכיה החברתית קשוחה במיוחד בעיירת פרובינציה זנוחה. מבחינת העיירה, הקמת חנות הספרים היא פעילות חתרנית, אם לא מהפכנית. זהו מעשה שלא יכופר ביישוב שוויתר על עצמו, ניתק מן היבשה, טרף לזרמי הגאות שכבר כרסמו את קיר המגן והציפו את המרתפים. העיירה השלימה עם דעיכתה. חנות הספרים מפיחה בה רוח חיים, מערערת את הקיבוע. הסופרת חושפת באירוניה את השימוש הנלוז שעושים חסרי התרבות במושג “תרבות". היא מתארת את הטיפוסים הלוקאליים בסגנון קומי כה מקורי ומעודן, עד כי נדמה שכל פרשנות קולנועית רק תחריב את התמונה. הנה הם בעלי התפקידים החשובים (מנהל הבנק, עורכי הדין) והפחות חשובים (בעל חנות הדגים, האינסטלטור, האיכר בעל הפרות), האינטלקטואל המתבודד, הבטלן נטול הרגש והילדה הדעתנית. פלורנס מתנהלת מול כולם בטבעיות מעוררת השתאות. באישיותה היא שובה את הלב המתקומם נגד האדישות ורוע הלב של המקומיים.
לכן, אין הכרח לראות את הסרט. מוטב לקרוא את הספר פעם נוספת, לגלות עוקצים חברתיים נוספים שנטמנו בין השורות. לו תהא זו נקמה פורתא בכל מחריבי החלומות, בעלי הכוח והקשרים, סנובים מרושעים המשגשגים שם וגם כאן.
***
“אור כפוי", קובץ חדש ושלישי של תרגומי שמעון זנדבנק למבחר מתוך שירת פאול צלאן (1920–1970). קוראי שירה, הזקוקים לתיווכה של העברית כדי לחוות את עומקה של יצירה לא קלה ולא פשוטה, חבים תודה למתרגם המסור, חתן פרס ישראל. צלאן נולד בצ'רנוביץ', שרד את השואה, חי בפריז ומת בטביעה בסיין. לצד כל שיר צירף המתרגם הערות שמציבות את המילים בזמן ובנסיבות שבהם נכתבו, וכן הצעות לפרשנות בצמתים סתומים.
נוקטורן: “אל תישן, שמור נפשך/ צפצפות צועדות במצעד/ עם אנשי הצבא יד ביד./ כל מימי האגם הם דמךָ.// מרקדים שם שלדים ירוקים./ האחד תולש עננה:/ חבוּל וחבוּט מצינה/ חלומךָ שותת דם כידונים.// כחיה הכורעת לֵילֵד/ העולם מזדחל אל הליל./ אלוהים הוא קולה המילל./ קר. אני מפחד//". שיר שנכתב, כנראה, ב–1941 ולא פורסם בחיי המשורר (הספריה החדשה לשירה, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 164 עמ').
תִפלות השהות הכפויה בשוחות נוכח שוחות הגרמנים נמשכת כאן על פני דפים רבים עד יגיעה, ממש כמו תיאור קורות המשפחה בהתרחשות המקבילה, בקנדה. הגיבור, שניחן בכישרון ציור, מוצא נחמה בצבעים, ומתרגש ממראה עפרוני על גבול שטח ההפקר. אביו הזועף נשאר לרטון בבית נגד כל מלחמה, ובמיוחד זאת שהפקיעה את בנו משליטתו הרודנית. רומן שנפרש על שטח פנים רחב ודק, ללא הכוח הפנימי הנחוץ לאחוז בקורא (מאנגלית: עפרה אביגד, תמיר סנדיק–ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 468 עמ').
התרעות פיקוד העורף