מה גורם לאדם לכתוב אוטוביוגרפיה? בימינו נדמה שהמלאכה קלה ורבים נוקטים את הפעילות הבריאה הזאת. יש המנציחים את מפעלות חייהם, את אמנותם, את זיכרונות השואה או מלחמות ישראל או גם וגם, יש המונים את העוולות שנגרמו להם. יש הפורשים את משנתם המדינית לעת הזאת, ורבים כותבים את סיפור חייהם למען המשפחה והדורות הבאים. לא מעט מקצוענים מתפרנסים היום מכתיבה והדרכה בתחום תוסס זה, המבטיח אינסוף ביקוש.

דומה שאפרים גוטקינד לא נזקק לאיש מקצוע שיכתוב למענו את זיכרונותיו. האיש רהוט, קולח, אינטליגנטי. סיפור חייו, כפי שהוא מוצג, מרתק אך כומס בקרבו חידות לא פתורות. מסופר כאן על הצלחה כלכלית פנומנלית, אם כי גוטקינד אינו מפרט את שיטותיו המדויקות לצבירת הון. יש כאן סיפור רכילותי, ויש גם גזרה פגיעה, שהייתה עשויה להכמיר לבבות קשוחים, אך אפילו לבי המומס מלידה לא נשטף חמלה כלפי המספר.

לא מדובר בספרות. זהו מסמך אנושי, אישי מאוד, מנוסח היטב, מעניין ביותר וטעון. מהלך הקריאה רצוף שאלות שאין עליהן מענה, אלא בניחוש פסיכולוגי חובבני. מה המוטיבציה שהניעה את כתיבת הספר? מדוע הכותב קרא לעצמו ולשאר בני המשפחה בשמות בדויים, בשעה שאין להסוות את הרושם שמדובר באוטוביוגרפיה? מדוע כרך את ספרו בכריכה קשה ומכובדת, בהירה ומעוצבת כספר עיון? למה חש צורך לשלב בו תצלומי יצירות שבטיות קדומות מן האוסף הפרטי? הרושם החזותי של הספר משדר תרבותיות, שיקול דעת, תבונה, אלגנטיות. הרושם הזה מתנגד לתוכנו של הספר, שרובו עוסק בצרות שגרמה לכותב אֵם ילדיו, אישה הולנדית שהייתה פעם יפהפייה.



אוטוביוגרפיה היא ז'אנר כתיבה חופשי, אף על פי שהוא אמור להסתמך על עובדות. בעל הדבר בוחר בחומרים שייכנסו פנימה, ומותיר בחוץ את מה שאינו מעוניין לפרסם. דווקא המיון הזה חושף את הכותב להתבוננות ביקורתית. המספר נקט בכתיבתו, כביכול, גילוי לב. הוא מספר על הצלחותיו הכלכליות וגם על הכישלונות בתחילת הדרך. הוא מדווח על הרפתקאות רבות עם נשים, והוא מספר על שלושת ילדיו מנקודת מבט אחת בלבד: המאבקים המשפטיים שניהל כדי להשיג משמורת מלאה עליהם.

הדגשים המובלטים בספרו חושפים אישיות אובדת דרך, בעוד שהשליטה העצמית המוצגת בעצם הסיפור מונעת הצתת אמפתיה בקורא. המספר לא הולך בסיפורו עד מודעות עצמית מתבקשת. אף כי הוא נעזר במיני מדיטציות, הרפיות וטיפולי נפש אזוטריים, כולל התקרבות ליהדות, הוא נותר גבר ישראלי משוריין. הגם שלא יכולתי להרפות מהספר, כי הוא מסקרן, הקריאה לא נעמה לי. הנה ישראלי מוכשר, איש העולם הגדול, גבר נאה שנולד וגדל בחיפה, שהיה טייס בחיל האוויר, שעשה הון על סמך כישרון ההשקעה שלו בחברות–הזנק, והוא לא מאושר. הוא חי בז'נווה, מבלה חופשות בכל אתר שיבחר, והוא לא מאושר. הוא לא מאושר כי אימץ לעצמו זיכרונות שואה של הוריו, והוא לא מאושר כי אֵם ילדיו מתנהגת מבחינתו בטירוף בכל הנוגע לטובת הילדים.

בֶּרלֶ'ה היה דודו של המספר, ילד שנרצח בשואה. אחיו של ברל'ה, אביו של המספר, נושא עמו את אשמתו כלפיו ומוריש אותה לבעל האוטוביוגרפיה. הקריעה הפנימית הזאת אולי חוברת לקריעה של המספר מילדיו. סיומו של הסיפור מותיר את כל התמיהות בעינן. מה באמת עמד מאחורי הכתיבה הזאת? אם רצה להסביר את עצמו לילדיו, נדמה לי שכולם כבר בוגרים, אולי הצליח. בכל מקרה, עם סגירת הספר לא ראיתי לפני את המספר או את האישה ההולנדית, אלא רק את שלושת ילדיהם.

"בֶּרָלֶ'ה", אפרים גוטקינד, כרמל, 306 עמ'

***

שליחות חינוכית

“לאפשר להם לחלום" הוא שמו של ספר–אלבום (הקיבוץ המאוחד) הממחיש איך אפשר ללמד במסגרת אחת ילדים מ־51 מדינות. קמפוס ביאליק–רוגוזין מחנך תחת קורת גג משותפת ילדים של מהגרי עבודה, פליטים ומבקשי מקלט, מחציתם בעלי תעודת זהות ישראלית והאחרים חסרי מעמד, שעתידם לא ברור. בשל מיקומו בדרום תל אביב, המרכז החינוכי נדרש לתוכנית לימודים מותאמת לאופי האוכלוסייה. הגישה החינוכית היא הומנית והוליסטית. התוכנית כוללת לימוד תשע שפות המוצא של התלמידים.

הספר נפתח בדבריו של אלי נחמה, מנהל הקמפוס, שערך את הספר עם עמלה עינת. נחמה מספר שבבית הספר היסודי המורה הייתה צועקת לעברו כדרך שגרה: “אתה עם העיניים השחורות, צא החוצה". "במשך הזמן", מוסיף נחמה, “איבדתי תקווה שהמורה תאהב גם אותי. התחלתי להאמין שאני הבעיה וככזה עדיף לי להיעלם, להיות שקוף". מבוגר שנושא בתוכו פגיעה עמוקה כזאת יכול לשכך את כאבו בדרכים שונות. נחמה היה למחנך שנלחם למען כל תלמיד ומאמין בכוח האמנויות לרפא. ברוח זאת נכתב הספר, המביא דברי תלמידים ומורים. ניכר מן התוכן שכל המעורבים בעשייה יוצאים נשכרים בתחושת סיפוק והישג. נחמה כותב: “ספר זה נכתב (...) למען הילדים בעלי העיניים השחורות, גם אם הן ירוקות או חומות (...). לכל מי שאינו פוחד להיות איש במקום שאין איש". קיומו של מוסד כזה הוא בבחינת תופעה פלאית בלב מדינה שאינה אוהדת את הורי התלמידים של נחמה.

לאפשר להם לחלום, עמלה עינת, אלי נחמה. יח"צ

מחנכת דגולה

תרגום חדש ומלא לקלאסיקה המטפלת בילדים של עשירים. מרי פופינס שבה ונוחתת בבית משפחת בנקס האנגלית, בלי התערבותו הגסה של וולט דיסני. האיורים המקוריים מוסיפים לשמחה. לקריאה בחברת המשפחה בלילות הקיץ. (“מרי פופינס", פמלה טרוורס, איורים: מרי שפרד, מאנגלית: גילי בר–הלל סמו, ידיעות אחרונות–ספרי חמד, 208 עמ' כולל אחרית דבר של רינת פרימו).

מרי פופינס, פמלה טרוורס. יח"צ