1
אוגוסט, לפני 20 שנה.

ריוקיו אנדו, המאסטר היפני הנערץ לשיאצו, הגיע ללמד סדנה ברמת גן. ואני זוכר את עצמי הולך כל יום ברגל, בארבע אחרי הצהריים, מרמת גן ועד לב תל אביב. הולך את רחוב אבא הלל הנורא מכל, רחוב שגם בחורף מורכב בעיקר מאנשים עצבניים ומכוניות מצפצפות, אז באוגוסט אתם יכולים לתאר לעצמכם, הולך את צומת עלית בואכה שאול המלך, חצי שעה בשטח פתוח ללא טיפה צל ועם פרסומות ענק לפרויקטי נדל"ן שלא הייתי גר בהם גם אם הייתי מיליונר, ואז עולה לכיוון תל אביב, חותר דרך האוויר המהביל כמו מגשש את דרכי בחמאם טורקי בצורת עיר, ולפתע פוגש חבר שיושב בבית קפה עלוב באבן גבירול, התנחל מתחת לשני מאווררים ולוגם קפה קר עם יותר קרח מקפה ועדיין מזיע כמו חזיר בתחרות הזעה לחזירים - אם אין דברים כאלה, צריך להמציא, זה יהיה להיט - ואני, לעומת זאת, מחייך אליו במלוא האנרגיה; עדיין מעופף על אדי הסדנה של אנדו, עדיין מרחף על אדי ה"קי" - הגרסה היפנית לצ'י - נוטף זיעה ולא מרגיש את זה, בוער מחום ולא מרגיש את זה, כולי קופצני ואנרגטי ומלא מחשבות חדשות בראש - ואני זוכר את ידידי מביט בי נדהם: מה עובר עליך? איך אתה נראה ככה בחום הזה? אתה על סמים?

וזו הייתה הפעם הראשונה כל הדרך מרמת גן שעצרתי וחשבתי, היי, מה קורה פה?



אני? באוגוסט? הולך? ברגל? בשמש?

ולא רק שלא מחשב את קצי לאחור, אפילו מתכנן כמה דברים מגניבים קדימה? מה קורה?

האם הכל באמת זה קי, הכל אנרגיה, ואם היא זורמת, אז באמת כל המציאות נחווית אחרת? הגוף, הגוף ממש, מרגיש דברים אחרת?

אז א', כן.

אבל ב', איטס קומפליקייטד, ואנחנו צריכים לדבר על זה:

2
גמר גביע המדינה בכדורגל. מאי 82', הפועל תל אביב מול הפועל יהוד. עוד שלושה חודשים רובנו נהיה בלבנון, וחלקנו לא יחזרו משם, אבל אף אחד מחברי היקרים שכולם היו אוהדי הפועל לא חשב על זה באותו אחר הצהריים לוהט, ואני, שלשמחתי אינני אוהד אף אחת מהקבוצות המתמודדות - מילדותי, משום מה, אוהד מכבי נתניה; פעם ישבתי במסעדה בשרית מאוד ברחוב יבנה בתל אביב, שהייתה שייכת לכדורגלן העבר האגדי מוצי ליאון וגם למוריס האגדי לא פחות, אבל בשטחים אחרים,

והייתי עם אשתי, ממוזגים היטב מהחום והזיעה, אוכלים המון בשר, כי זה מה שהיה שם, ופתאום אני מזהה את מרדכי שפיגלר יושב מטר לפנינו, וכשיצאנו מהמסעדה לא התאפקתי, חזרתי אל שפיגלר וביקשתי רק ללחוץ את ידו, ואמרתי לו תודה לך על הכל, על הכל, אבל בייחוד התכוונתי לעונת ה"נתניה ועוד 15", שבאה אחרי "עונת השישיות", זו שעיצבה את השקפת עולמי עד יום מותי: אז הפסדנו את האליפות, אז מה, אבל נתנו שישיות וריחפנו, מה זה משנה איך זה נגמר בסוף, מה שמשנה זה שריחפנו, ריחפנו,

עד היום אני מחפש את הריחוף הזה, בתחומים מאוד רחוקים מכדורגל, והוא שווה כל הפסד, כל מכשול, כל כאב - מה זה משנה אם ניצחת או הפסדת בחיים, מה שמשנה זה שאתה יכול לרחף עכשיו, ממש עכשיו, מעל חוקי הניצחון וההפסד, ולכן להיות נדיב למפסידים ולנוד בראשך למנצחים (העבדים האלה, שמחים כל כך על המדליה שקיבלו בלהיות העבדים המצטיינים) - אז אני, שאיני אוהד אף אחת מהקבוצות כאמור, ולכן פנוי רגשית להידבק לכיסא הפלסטיק הנמס באצטדיון רמת גן ולהתבונן סביבי, שם לב שאף אחד מחברי הטובים לא מרחף ולא ירחף בעתיד הקרוב. לא,

קבוצתם האהובה נפלה שדודה לרגלי תרגילי הכדרור האינסופי ומשיכת הזמן של שלום רוקבן מהפועל יהוד, וכשהמשחק נגמר יכולתי לראות במו עיני איך אצטדיון של 40 אלף איש נחתך לשניים: חצי מנגבים זיעתם בטירוף, נוטפים ועלובים, נוטפים ואומללים, נוטפים ורוצים למות או להרוג מישהו; וחצי אחר נוטפים לא פחות, אבל מאושרים וקופצים ולא מרגישים בכלל את הלחות האופפת את המגרש כמו שמיכה רטובה מפיפי.
שנים אחר כך, כל פעם שהייתי רואה את מודעות המין שלו, “שלום רוקבן - לקידום הסקס בישראל", הייתי חושב לעצמי: נו, טוב, אם הוא יכול לעשות לנשים מה שהוא עשה להפועל -

ועדיין, ראיתי את זה במו עיני: חצי אצטדיון מנגב זיעתו בסבל כבד, חצי קופץ באושר בלי לשים לב.


3
הפעם ההיא שלקחתי שלוק מבקבוק מים עם אקסטזי, בטעות; ובלי לדעת הלכתי להתראיין לערוץ הראשון, באולם “אוהל שם", לתוכנית תרבות שולית לחלוטין לרגל ראש השנה או סיכום השנה או משהו שקשור בשנה, והמזגן הפסיק לפעול, וכולם נחנקים בתוך מיטב הבגדים שבתוכם חנטו את עצמם לכבוד הצילום, וכולם עומדים ומחכים.

למה?

למונית עם סלוטייפ, שתגיע מירושלים.

לא, לא, סליחה, עזבו את האקסטזי שלקחתי בטעות ממי שהוא היום פקיד בכיר במשרד ממשלתי שקובע לכם בעניינים של חיים ומוות, תרשו לי לספר לכם סיפור קטן על רשות השידור. זוכרים? זו שראש הממשלה שלכם רצה להציל כי כמו שאמרה שרת התרבות שלו, “מה שווה שידור ציבורי אם לא שולטים בו?" וכו';

אז יצא שבתוכנית הזאת הייתה אמורה מנחה צעירה ומאוד חכמה (בדיעבד זה הפתיע אותי, כמה הייתה חכמה; לא ברור מה היא עשתה בתפקיד הזה, או ברשות השידור, או באופן כללי בשלהי הקיץ התל אביבי, שהוא עונת שנה שאינה מיטיבה עם חכמים), לשאול אותי שאלה מסוג “מה ספר השנה שלך?" או משהו - זה עוד כשנחשבתי הדור הצעיר בספרות. או משהו - ואני עומד מולה, מזיע כמו טירון במסע אלונקות, והיא מתנצלת: “אני לא יכולה לצלם, כי השאלה? שאני צריכה לשאול אותך? אני צריכה להקריא אותה מתוך כרטיס עם לוגו של רשות השידור".

“תני לי לנחש", אמרתי. “הם לא הביאו את הכרטיס?"

“לא, יש כרטיס", היא אמרה, “אבל את השאלה עצמה צריך להדפיס על דף".

“והם לא הביאו את הדף", מיהרתי להשלים.

“לא", אמרה, “כלומר כן, הם לא הביאו, אבל חשבתי שזה יכול לקרות, אז הדפסתי את זה בעצמי, בבית".

“אז...?" - שאלתי - “יש כרטיס עם לוגו, ויש את הדף עם השאלה, אז מה הבעיה?"

“הבעיה היא ש...", אמרה והעבירה משקל מרגל לרגל במבוכה, “הבעיה היא ש..."

זה סיפור אמיתי. תכניסו לכם לראש, זה סיפור אמיתי.

“הבעיה", אמרה, “שאין לי סלוטייפ להדביק את הדף עם השאלה לכרטיס עם הלוגו".

“אוקיי", מיהרתי לשמוח בתמימותי, “אז אני אקפוץ פה לפיצוצייה, אקנה לך סלוטייפ -"

“לא, לא, לא", היא פלטה בחיל ורעדה, “אסור לי. הוועד אומר שאסור לי. יצאה מונית מירושלים, עם סלוטייפ".

יצאה.

מונית.

מירושלים.

עם סלוטייפ.

על זה הלכו כספי המסים שלכם. מוגש באהבה לראש הממשלה, ולכל אלה שחולמים על ערוץ ציוני ממשלתי שנשלט על ידי פוליטיקאים.

ועדיין, ועדיין,

עומד מזיע באולם שבו המזגן מת, ומזרים אוויר חמים עם ריח של עכברים מתים שנתקעו בתעלות האוורור של “אוהל שם" עוד בימים שיאשה חפץ היה מופיע שם,

עומד נוטף,

מקשיב לבחורה יפה ואומללה שאסור לה להדביק דף לקרטון בעזרת סלוטייפ עצמאי,

ועדיין, בגלל ששתיתי שלוק אחד בלתי מתוכנן של מים ספוגי MDMA, אני מאושר. מחייך. מרחף. אומר לה: אין בעיה, תשאלי סתם שאלה, ואני אענה סתם תשובה ותראי שזה יהיה מקסים, פשוט מקסים -

שלוק אחד, וכל הקיץ הזה נהיה מקסים? זה הכל? עד כדי כך אנחנו מכונות?

4
ואולי לחות - כמו כל דבר בלתי נסבל באמת - היא גם מוות וגם לידה. אותו החרא שהורג אותך גם יוליד אותך מחדש, והוא יוליד אותך במקום שהוא מעבר לכל הפחדים שגורמים לך לא לזוז מהמזגן. או מהכסף שצברת. או מהזהות שאימצת לעצמך.

ואני לא מתיימר לומר שאפשר כל הזמן להיות עם “קי" מושלם, או עם ניצחון בלתי הגיוני בגמר הגביע בעזרת תעלולן גאון שרץ במגרש כשהכדור מונח לו על העורף ואין שום חוק בכדורגל שיעצור את זה, או עם אקסטזי שנספג בטעות ועכשיו הופך את רשות השידור לרשות האושר,

אבל אפשר לזכור שזה אפשרי. ואם זה אפשרי פעם אחת, זה אפשרי לתמיד. החיים זה לא המרק שצוקרברג מוכר לנו בתור מחשבות, או המרק שהשמיים מוכרים לנו בתור אוויר, בקיץ התל אביבי. אין לי מושג מה החיים.