הסופר גרהם גרין חשב שזה רומן נעלה והכתיר אותו כאחד משלושת הרומנים הטובים שקרא. ג'ון גורדון, העורך הראשי של "סאנדיי אקספרס", לעומת זאת, הכריז כי זהו הספר המזוהם ביותר שקרא מעודו. "האם מתח גרהם גרין, בעל 'האדם השלישי', את 'הסאנדיי טיימס' המיושב בדעתו בעניין הספר הטוב ביותר של השנה? זוהי פורנוגרפיה משולחת רסן... מי שיפרסם ספר זה אצלנו, יישלח בוודאי לכלא!", כתב בחרון אף. והם לא היו היחידים שהתווכחו ביניהם על היצירה שהיו מי שכינו אותה "יצירת אומנות שטנית", ומנגד, "יצירה בעלת מטרה מוסרית ביותר".

הכוונה היא כמובן ל"לוליטה", רומן פרי עטו של ולדימיר נבוקוב, שראה אור לפני 60 שנה בדיוק בארצות הברית, ב־18 באוגוסט 1958, אחרי דרך חתחתים שכללה הוצאות מפוקפקות, פקידי מכס עצבניים, הברחות של עותקים במזוודות תיירים, דיונים בפרלמנטים זעופי עפעפיים וביקורות משסעות.

הרומן "לוליטה" הוא וידויו של אינטלקטואל בורגני, פדופיל בשלהי שנות ה־30 שלו, הומברט הומברט, המגולל מתוך הכרה מלאה את פרשת חייו בזמן שהוא מצפה לגזר דין מוות המרחף מעל לראשו. להומברט נטיות מיניות יוצאות דופן: הוא נמשך לילדות בנות 12־13 ומתאהב בילדה בשם דולורס הייז המכונה "לוליטה" (דולורס, כלומר בעלת הייסורים). כדי להגיע אליה הוא נושא לאישה את אמה האלמנה ומנסה לקיים יחסים עם הבת. הוא זומם לרצוח את האם כדי להיפטר ממנה, אבל זו מקדימה אותו - ומתה. לוליטה והוא יוצאים למסע באירופה, והומברט מתמכר לתשוקותיו המוזרות. אלא שלוליטה מתפתה לגבר אחר בעל נטיות דומות, והומברט עוקב אחר יריבו ורוצח אותו.




לוליטה 1958. כריכת הספר

זה לא שעד אז לא היו ספרים נועזים עם מפלצות גדולות יותר בספרות. חובבי הספר כבר הכירו את "אמנות האהבה" של אובידיוס, את "ז'וסטין" של המרקיז דה סאד ואת "יחסים מסוכנים" של דה לאקלו. הרי גם אדגר אלן פו נשא לאישה בת 14, ויוליה של שייקספיר הייתה בת 14 בזמן הרומן הלוהט והטראגי עם רומיאו. אבל דמותה של לוליטה הצליחה להבעיר את הקרקע כמו שאף אחד לא הצליח לפניה והעלתה שאלות כמו האם הספרות יכולה לשאת הכל. "הדף יכול לשאת הכל, אבל קוראים שונים מתקשים לשאת דברים שונים, וזה בסדר גמור", אומרת הסופרת גיל הראבן.

"עם זאת, לא ברור לי איזה פסול מוסרי אפשר למצוא ב'לוליטה'. דומה שמי שפוסל את הרומן לא קרא אותו או שלא הבין מה הוא קורא. מדובר ביצירה מוסרית לתפארת, שעניינה התפתות לחטא, ותודעת חטא שאין לו כפרה, שבאה לאחר מעשה. הומברט הומברט אינו פסיכופת ואינו לוקה בעיוורון מוסרי מולד. הוא בוחר, ולא בבת אחת, לעצום עיניים נוכח הסבל שהוא גורם ללוליטה. הומברט הומברט בוחר בעיוורון וממציא תירוצים שונים לעשות את הרע, אך עיוורונו אף פעם איננו מלא. דרך דיווחו המתחכם והמתעתע אנו למדים הן על ההרס שהוא מחולל והן על מנגנוני הרמייה העצמית שמאפשרים לו לחולל אותו. 'לוליטה' הוא אולי המחקר הגדול ביותר שנעשה אי־פעם בנושא הונאה עצמית והקשר שבין הונאה עצמית לרוע".

יריית הפתיחה

מאחורי הרומן "לוליטה" עומד סיפורו האישי של ולדימיר נבוקוב, העשוי מכל החומרים שמהם עשוי סיפור טוב: בנו של אציל רוסי, ליברל שמן, חובב פרפרים ושונא פסיכולוגיה, שנשא לאישה את בת הרב וכתב את אחד מספריו בחדר האמבטיה של דירת חדר קטנה כדי שלא להפריע את שנתו של בנו התינוק, דמיטרי. "האלכימיה של האומנות תהפוך את הצער והתוגה לנחלתם של אחרים", כתב נבוקוב באוטוביוגרפיה שלו, שבה תיאר את החיים, שהעניקו לו, "תחושה של הישגים ותגמולים שאיני ראוי להם".

נבוקוב נולד ב־1899 בסנט פטרסבורג וב־1919 נמלט עם משפחתו לאנגליה מרוסיה הבולשביקית באוניית קיטור יוונית, לא לפני שראה את משפחתו העשירה יורדת מנכסיה ואת אביו נאסר למשך שלוש שנים בעוון חברות במפלגה הליברלית. אחרי לימודים בקיימברידג', עבר ב־1922 לברלין, שם התפרנס מעבודתו כמאמן טניס וכמורה לשפות בקרב קהילת המהגרים הרוסים. הוא פרסם את סיפוריו ברוסית בשם העט ולדימיר סירין, ובאמצע שנות ה־30 של המאה ה־20 כבר היה דמות מובילה בקרב הסופרים הרוסים בגלות. אחר כך עבר עם אשתו ורה, בת מהגרים יהודים מרוסיה, ועם בנם היחיד דמיטרי, לפריז. בשנת 1940 עזבה המשפחה לארצות הברית, שם לימד נבוקוב בסטנפורד שפות סלאביות.



באותן שנים נטש את הפסבדונים סירין והפך לסופר אמריקאי. את הסיפורים הקצרים שכתב ברוסיה - אסף ותרגם לאנגלית. בתחנה הבאה בחייו, בשנים 1948־1956, שימש מרצה לספרות באוניברסיטת קורנל במדינת ניו יורק. לשווייץ הגיע עם אשתו ובנו ב־1959, ושם התגורר עד מותו בגיל 78. מפעלו הספרותי כולל 16 רומנים, ובהם "תפארת", "הזמנה לגרדום", "אלה תולדות סבסטיאן נייט", "אש חיוורת", "פנין" וכמובן "לוליטה", שכבר נמכר ביותר מ־50 מיליון עותקים. בין היתר, כתב נבוקוב גם שמונה קובצי סיפורים, שבעה קובצי שירים, קובץ מסות, ספר זיכרונות, שבעה מחזות ותרגומים רבים - המפורסם שבהם הוא "יבגני אונייגין" של פושקין.

במאמר שפרסם ב"אנקור ריוויו" ב־1957 כתב נבוקוב: "במקרה הנני מין סופר כזה שבהתחילי לעבוד על ספר אין לי שום מגמה מלבד להיפטר ממנו". הרעיון המקורי לספר "לוליטה" צץ במוחו של נבוקוב בפריז בשנת 1939 ונכתב כסיפור קצר ברוסית. הוא גנז אותו וחזר לטפל בו אחרי עשור בארצות הברית, הפעם באנגלית, וסיים אותו ב־1953. עשר שנים לפני "לוליטה" ישב וכתב בפריז את הרומן "המכשף" (בתרגום חופשי), שהתגלה בעיזבונו אחרי מותו ותורגם מרוסית בידי בנו. זה היה לוליטה אירופאי, עם אותה רוח של תשוקות, הומור וזעזוע. כאן מסופר על בת 12 שמעוררת את דמיונו של גבר בשנות ה־40 לחייו בזמן שהיא מחליקה על גלגיליות בפארק ציבורי. כדי להגיע אליה, הוא מתחתן עם אמה החולה והענייה, וזו מתה זמן קצר לאחר מכן. נשמע מוכר? יש תפנית בעלילה: הוא יוצא עם הילדה למלון בריביירה ומנסה לבצע את זממו בזמן שהיא ישנה. היא מתעוררת, מקימה קול צעקה, הוא בורח לכביש סואן ונהרג.


לוליטה 1997. יס

את "לוליטה" השלם כתב נבוקוב בחורשות נסתרות, כשאשתו משמשת על תקן הנהגת בביואיק המשפחתית. "אני פזור דעת מדי. אם אלמד נהיגה, סופי שאתקע בעץ", העיד על עצמו. הוא כתב וכתב, בעיקר על גבי כרטיסיות, ואחר כך כינס את הכל לספר השלם.

הוא חזה שהמו"לים יסרבו להדפיס אותו - וצדק. אחד המו"לים הזדעזע כל כך, עד שהציע לו באיגרת ששלח אליו לשרוף את כתב היד על כל העתקיו. באותו זמן הגיעה ההודעה מסוכנו בצרפת על כך שהוצאת "אולימפיה פרס" מוכנה לפרסם את היצירה. נבוקוב התלבט. זו הייתה הוצאה מפוקפקת למדי שהדפיסה כתבי יד אנגליים שלא היה אפשר להוציאם בארצות אנגלוסקסיות, מרביתם פורנוגרפיות של ממש. בסוף התרצה, ו"לוליטה" ראה אור ב־1955 באולימפיה שבפריז, בשפה האנגלית. "ספרים דומים לילדים", אמר אחר כך נבוקוב. "אחרי שאתה מתייסר כל כך, אתה רוצה לראות אותם נשואים. ייתכן שלא היו אלה הנישואים המאושרים ביותר ל'לוליטה', אך זה היה משהו. היה בכך כדי להציע לי את הסיכוי לראות את יצירתי בדפוס, כרוכה, על מדף הספרים".

זו הייתה יריית הפתיחה של אחד הפרקים הכי משונים בתולדות המו"לות. שני הכרכים הירוקים הקטנים הודפסו בגרסה מלאת שגיאות דפוס. הקהל לא ממש עט עליהם, אבל הממשלה עטה גם עטה והביעה מורת רוח מהיצירה. זו הייתה הזדמנות פז למו"ל: הוא דאג לפרסום, רתם את האינטלקטואלים של פריז למערכה, והממשלה התקפלה. לוליטה יצאה לדרך.


ולדימיר נבוקוב.  Getty images

ובינתיים בארצות הברית, חמישה מו"לים נודעים סירבו להוציא את הספר לאור. "מסוכן מדי", אמרו. צריך לזכור: זו הייתה אמריקה שונה לגמרי מזו של המהפכה שתגיע קצת אחרי כן, בשנות ה־60. שלטונות המכס בארצות הברית, לעומתם, קבעו כי הרומן "אינו מסוכן", ובאוגוסט 1958 אחת מהוצאות הספרים האמריקאיות הגדולות, פוטנמ'ס, פרשה את חסותה על הספר, שנמכר בחמישה דולרים ליחידה והפך כמעט בן לילה מכתב יד המוברח במזוודות על ידי תיירים - לרב־מכר.

באותו זמן חל איסור מוחלט על הדפסת "לוליטה" בתחומי הממלכה המאוחדת או על הכנסת עותקים שהודפסו בצרפת או בארצות הברית. הממשלה הבריטית תבעה מממשלת צרפת לאסור על מכירת הספר באנגלית. אחרי לחץ כבד נכנעו הצרפתים, אבל בעקבות זעקות של הסופרים, חזרו בהם. אחר כך הגיע גל נוסף של לחץ, ושוב הוסר "לוליטה" מהמדפים בצרפת, עד שהושב אליהם. שלטונות בריטניה הטילו וטו על הספר עד פברואר 1959, כאשר הוצאה בעלת מוניטין, "ויידנפלד את ניקולסון" - אחד מבעליה היה נייג'ל ניקולסון, ציר בפרלמנט הבריטי מטעם השמרנים - הודיעה בתום מאבק עיקש ש"לוליטה" יראה אור. "עותק של 'לוליטה', בשני כרכים, שיצא בפריז, מונח בספרייה הציבורית בטנברידג' וולס זה שנתיים וחצי, וכולם קוראים בו. איש לא בא בטענת פורנוגרפיה. דווקא עכשיו מסרו את הספר לכריכה מחדש", טען ניקולסון להגנתו.

לוליטה. כריכת הספר

באחרית הדבר של הספר מעיר נבוקוב שלהערכתו, מומחי ההוצאות לא טרחו כלל לקרוא את כתב היד עד סופו, ושסירובם נבע לא מאופן טיפולו בנושא יחסים אסורים בין בוגר לקטינה, אלא בשל תעוזתו לכתוב על יחסים בין בוגר אירופאי לקטינה אמריקאית, אחד משלושת הנושאים שאסור היה לגעת בהם באותם ימים.

"שני האחרים היו נישואים בין שחורים ללבנים, הנהפכים להצלחה מופתית ומביאים לעולם המון בנים ובני בנים, וכן מעשה בכופר בעיקר החי חיים מאושרים ומועילים ומת בשנתו, והוא בן 106". עוד כתב: "אף שהכל צריכים לדעת שאני סולד מסמלים ואלגוריות... תיאר את 'לוליטה' קורא אחד - אינטליגנטי במובנים אחדים - שרִפרֵף על החלק הראשון של הספר כ'אירופה הזקנה המשחיתה את אמריקה הצעירה', ואילו רפרפן שני ראה בו את 'אמריקה הצעירה המשחיתה את אירופה הזקנה'".

ישראל, אגב, הקדימה את בריטניה וקידמה את פניה של לוליטה כבר ב־1959 עם עותקים באנגלית במהדורה מצומצמת בהוצאת סטימצקי, שבע לירות ליחידה. "כאן מתקבלות הזמנות ל'לוליטה'", נתלו שלטים על חלונות הראווה של חנויות ספרים בתל אביב. כשנה לאחר מכן תגיע המהדורה הראשונה בעברית בהוצאת אנקור, בתרגומו של יוסף ורהפטיג. התרגום הבא יהיה של דבורה שטיינהרט בהוצאת הספריה החדשה.

לוליטה 1962. יס

בארץ נערכו ערבים לרגל צאת הספר, ואורחים נכבדים פרשו את משנתם בערב במועדון צוותא קצת אחרי צאת הספר בעברית. אחד מהם צוטט כשהוא אומר: "לדעתי הגיבור סולד מכל מה שקשור במין: תחת גדול, שדיים גדולים, זה חטא. אבל אם זה קטן ולא מפתה - זה פחות חטא. הייתי אומר שלוליטה היא קריקטורה של האישה האמריקאית המודרנית. זו שאין לה ישבן, או שדיים, או מותניים... תסתכלו על הדוגמניות הלא מיניות".

נבוקוב, מצדו, היה נלהב מגודל הסנסציה: "קודם לכן כמעט שלא הכירוני בין כותלי המכללה שלי", אמר. "היו סטודנטים שלא זכרו את שמי. עכשיו באים לחדר ההרצאות ומסתכלים בי כמו בחיית קרקס ולוחשים: זה המחבר של 'לוליטה'".

יחד עם ההכרה, הגיע הכסף הגדול. "אולי אקנה קבוצת כדורגל?" התלוצץ נבוקוב וחלק: "בשבועות הראשונים להופעת 'לוליטה' בשוק האמריקאי נמכרו עותקים מרובים יותר מאלה של כל ספרַי האחרים במשך כל הזמן". קבוצת כדורגל הוא לא קנה, אבל יצא לשנה של חופשה וטיולים. ההצלחה גדלה, והספר הודפס בספרדית, ביפנית, בפורטוגזית, בעברית ובנורווגית. אחר כך הגיעו הוצאת גאלימר היוקרתית בצרפת וחוזה להפקת הסרט. "טוב ויפה היה להעלות בדעתי לוליטה בת 12, אך היא הייתה קיימת אך ורק במחשבתי", אמר נבוקוב. "לתת לילדה בת 12 לשחק תפקיד כזה בפרהסיה, דבר זה הוא חטא בלתי מוסרי ואני לא אסכים לכך לעולם". הכוונה היא לסרט שיצר בשנת 1962 הבמאי סטנלי קובריק לפי תסריט של נבוקוב עצמו, בכיכובם של סו ליון בת ה־15, שגילמה את לוליטה, ג'יימס מייסון, שלי וינטרס ופיטר סלרס. כאשר הואשמה חברת "מטרו גולדווין מאייר" בתוצאה פוריטנית, אמר דוברה: "וכי מה רציתם שנציג בסרט? ילדה אמיתית בת 12?". מאוחר יותר, ב־1997, הגיע הסרט של אדריאן לין בכיכובו של ג'רמי איירונס.

"הטעיה גדולה"

“אני מנסה לתאר את הדברים האלה לא כדי לחיות אותם מחדש במצולת יגוני הנוכחית, אלא כדי לנסות להפריד את מנת הגיהינום מעל מנת העדן באותו עולם מוזר, נורא ומטורף - האהבה הנימפית" ("לוליטה", תרגום: דבורה שטיינהרט, הספריה החדשה).

יולי 1970, בית המשפט בפריז. על הפרק: תביעה בנושא בעלות על מילה. נבוקוב טוען כי המילה "נימפֶט" שהוא משתמש בה בספרו שייכת לו ורק לו. עורך דינו מגיש תביעה נגד חברת סרטים צרפתית שעובדת על צילומי סרט בשם "הנימפטות", והוא טוען נגד זכות החברה להשתמש בה. ומהי הנימפטה? "נימפטה, יש לה תכונות מסתוריות מסוימות, פנים של פיה, קסם מתחמק, זז, מזעזע את הנפש, ולפיכך המילה הזו קשורה לעולם רק עם לוליטה, ושייכת אליה כמו שהרומן שייך אליה".

"האם הומברט כפה את עצמו על לוליטה? האם אנס אותה? מה חלקה ביחסים הללו? האם היא רק קורבן תמים?", שואל ד"ר דוד נצר, ראש תוכנית ההכשרה להוראה בבית הספר העל־יסודי של המכללה האקדמית לחינוך אורנים. "אומרים 'זה לא חוקי', אבל חוקים משתנים. אנחנו חיים בתקופה מבלבלת. הטכנולוגיה שבקצה האצבעות מדלגת בקלילות מעל לגדרות שהחברה הציבה לאורך דורות. דחפים שתמיד היו מתחת לפני השטח והודחקו אל השוליים ואל האומנות מקבלים זמן מסך בלתי מוגבל. גבולות מטושטשים ביחסים בין המינים בחברה פתוחה יוצרים שטח הפקר שבקלות הופך לשדה מוקשים. החיים וייצוגם בתקשורת הפתוחה־פרוצה מזמנים אינספור דילמות ערכיות וחינוכיות. המכנה המשותף לדילמות האלה הוא ההבנה הפסיכולוגית שנפש האדם תמיד תמצא נתיבים לסיפוק צרכיה, ולכן כדאי לספק לה נתיבים טובים; והאמונה הערכית שצעיר גדל להיות בוגר בריא רק על מצע של חופש וביטחון".



נבוקוב ראה באומנות "הטעיה גדולה", ולכן כל כך חיבב אותה. "אין החיים מחקים את האומנות. הם מנסים להדביק אותה", טען. הטענה הזו שלו מתחברת היטב לעובדה שבנעוריו היה קוסם חובב והתמחה בטריקים של אחיזת עיניים. אלו שהשמיעו ביקורת כלפי עבודתו הספרותית־מדעית חטפו בראש, בפרט אחרי שביקרו את מלאכת התרגום שלו ל"יבגני אונייגין" של פושקין והביעו פליאה על כך שהסתפק בתרגום מילולי ללא חרוזים מרוסית לאנגלית.

כשמדברים על "לוליטה", מתבקש לשאול "מה פרויד היה אומר על זה". אבל נבוקוב לא סבל שום דבר שהיה קשור לד"ר זיגמונד פרויד ונהג לדבר עליו בביטול גמור. "אני דוחה לחלוטין את עולמו ההמוני, השחוק, עולם שיסודו בימי הביניים, עם חיפושיו החולניים אחרי סמלים מיניים... והעוברים הקטנים הממורמרים שלו המרגלים ממחבואם הטבעי אחרי חיי האהבה של הוריהם", כתב. פרויד, מצדו, ודאי היה מוצא את ההקשרים שלו.

"לוליטה" הוא לא באמת יציר כפיו ודמיונו של נבוקוב, טענו בזעזוע המבקרים, אלא יציר כפיהם של פרסומאים אמריקאים שהפקירו את הנוער לידיים חטטניות ותאוותניות של בעלי הון בורגנים מפוטמים ולמחשבות חולניות של אינטלקטואלים זעיר־בורגניים. זה לא סתם תיאור פורנוגרפי, אמרו, אלא ניסיון עם יומרות אומנותיות להחדיר לספרות את הסטייה והחולי. רעל ארסי, לא פחות.

אך נבוקוב דחה מכל וכל את הפרשנויות והפלפולים שניתכו עליו מכל עבר. "עיקר האשמה שהאשימו אותי כמה קוראים היא ש'לוליטה' הוא אנטי־אמריקאי. דבר זה גורם לי כאב לב גדול הרבה יותר מהעלילה האידיוטית של אי־מוסריות. אני בחרתי במוטלים אמריקאיים במקום במלונות שווייצריים או בפונדקים אנגליים, רק מפני שאני מנסה להיות סופר אמריקאי ואני תובע את אותן הזכויות שמהן נהנים סופרים אמריקאים. מצד שני, היצור שלי, הומברט, הוא איש נוכרי ואנרכיסט, ויש הרבה דברים, חוץ מנימפטות, שעליהם הייתי מוכן להתווכח איתו. כל קוראי ברוסית יודעים שעולמותי הישנים - רוסיים, בריטיים, גרמניים, צרפתיים - הם דמיוניים ואישיים במידה שבה גם העולם החדש שלי הוא כזה".

צייד פרפרים

עוד לפני "לוליטה" עבר כאמור נבוקוב כברת דרך ספרותית. ב"אלה תולדות סבסטיאן נייט", הספר הראשון שנבוקוב כתב באנגלית ב־1941 וראה אור בפעם השנייה ב־1959, מחפש אדם מידע על תולדות חייו של אחיו החורג, סופר שמת במפתיע משבץ לב. ב–1961, שנתיים לאחר מכן, הופיעו שלושה ספרים פרי עטו של נבוקוב: "צחוק בחשכה" (בתרגום חופשי), שכתב ברוסית ותרגם לאנגלית, ספר שירים, ו"שירת הקרבות של איגור" (בתרגום חופשי), שהיה עיבוד של אפוס רוסי מהמאה ה־12. מבקר "הטיימס" הלונדוני כתב: "נבוקוב הוא הטוב שבסופרים הכותבים בימינו באנגלית. אם קשה בכל זאת לכנותו 'גדול', הרי זה מסיבות מוסריות: נבוקוב אינו מתייחס לאנשים במידה מספקת של רצינות".

"סופר מוזר", הגדירה אותו לאה גולדברג בטורה "יומן ספרותי" ב"על המשמר": "עוד בשעה שכתב ברוסית וחתם בשם ולדימיר סירין, התגלה כסופר שיש לו שתי דמויות קיצוניות: סופר מצוין בעל רומנים שמקוריותם גם מבחינת הסגנון וגם מבחינת העלילה, הסבה אליו, בצדק, את תשומת לבם של קוראים בעלי אבחנה; וסופר שכתיבתו קלה, נושאיו שגרתיים או סנסציוניים, והוא עושה את מלאכתו כבעל יכולת ובעל הברקות".

לפנינים שנבוקוב שיגר לעברם של סופרים אחרים אפשר להקדיש כתבה בפני עצמה. על מולייר כתב שהוא "חסר ערך". על בלזק, זולא וסטנדל כתב שהם "בינוניות מאוסה בהתגלמותה". על צ'ייקובסקי כתב שהוא מחבר "מוזיקה בנאלית". מבחינתו, דוסטויבסקי יכול היה להיות סופר טוב מאוד לולא היה סופר רע מאוד, גתה היה שיא התפלות הזעיר־בורגנית וכך הלאה. ולא רק גתה - נבוקוב שנא את כל מה שקשור בספרות הגרמנית, אף שחי בברלין שנים ארוכות. באוטוביוגרפיה שלו הודה שעל אף השנים הרבות שבהן חי בגרמניה, לא למד גרמנית כראוי ואינו מכיר את הספרות הגרמנית.

כמו כן, נבוקוב תיעב פוליטיקאים באשר הם, ובקומוניזם ראה את הקללה של המאה ה־20. "יש לאסור על ציור דיוקנאות של ראשי ממשלות בגודל העולה על בול דואר", כתב, חרף העובדה שסבו היה שר משפטים בממשלת הצאר, ואביו, לצד היותו פרופסור למשפטים, היה חבר פרלמנט.

פרק נוסף בחייו של נבוקוב היה בעת לימודי הזואולוגיה ההשוואתית בהרווארד. הפרפרים היו אהבה שטיפח כבר כשהיה בן 7. בגיל 9 כבר שלט שליטה מלאה בפרפרי אירופה הודות לסדרת ספרים, ירושה שקיבל מסבתו. הוא למד אותם בעל־פה וידע: יום אחד יימצא הפרפר שיישא את שמו. היעד הראשון שלו היה לאתר את הפרפר "זנב הסנונית". רק אחרי 40 שנה הצליח לתפוס אותו אי־שם בהרי הרוקי, ובגיל 50 הצליח נבוקוב במשימתו כשכמה פרפרים נכנסו להיסטוריה והם נושאים את שמו: Plebejos, Lysandra, Naboki ועוד.

לוליטה 1962. יס

אגב, המרדף אחר הפרפרים כמעט עלה לנבוקוב בחופש שלו עצמו: ב־1918 רצה חייל בולשביקי לעצור אותו כי חשד בו שאותת ברשת הפרפרים שלו לאוניית מלחמה בריטית מול חוף הים השחור. "אני משקיף על כל ארץ וארץ מבחינת הפרפרים, ואני יודע היטב כי סוג מסוים של פרפרים, סוג נדיר מאוד, נמצא בהרי ירושלים בחודש פברואר", אמר נבוקוב בראיון עבר.

בינתיים, הרומן המפורסם ביותר שהותיר אחריו נבוקוב ממשיך להסעיר את העולם, בעיקר בעידן של קמפיין MeToo# שבו שאלת הגבולות ביחסים בין המינים נידונה מחדש. "היום, בעידן MeToo#, ספק אם היה נמצא המו"ל שהיה מעז לפרסמו", אומר פרופ' משה יצחקי, דיקן הפקולטה ללימודים מתקדמים במכללת אורנים. "בעידן שבו גוברת התביעה לתקינות פוליטית בחיים ובאומנויות, עידן שבו יש לא מעט שמבקשים לצנזר גם מספרות הילדים הקאנונית, הייתה לוליטה נידונה לגניזה בשל המגמה לצנזר ולגנות בספרות ובאומנות כל ביטוי של אלימות, יצריות, יחסים אסורים. אך זה מהלך שאם יצליח חלילה, הוא יגרום באופן פרדוקסלי לתופעות אלימות ופרוורטיות בחיים עצמם. לוליטה והומברט הומברט נותנים לקוראיהם הזדמנות להתמודד עם היצרים האפלים והמודחקים שלהם.

הקוראים החשים אמפתיה ואף הזדהות עם הפדופיל בסיפור - יגלו שמשהו ממאפייניו של הומברט הומברט קיים בהם. האסור, היצרי, האפל, המפלצת - אינו הזולת, אלא חלק מהאני שלהם. גילוי מטריד זה יוליך להכרעה מוסרית, לזהירות, לעידון. כך, לאורך כל ההיסטוריה האנושית, דווקא הגיבורים הפגומים, הנכשלים, הסוטים - מאפשרים לפתח מצפון, לנווט אל הראוי, אל הערכי. 'ספר', כתב פרנץ קפקא ב־1904, 'צריך להיות גרזן העולה מתוך הים הקפוא שבתוכנו'. 'לוליטה' הוא גרזן כזה, המאפשר לנו לתת משמעות נורמטיבית לעולמנו מתוך האימה והיחסים האסורים המתנהלים ברומן. על כן יש להריע לנבוקוב ולגיבוריו הפרוורטיים ולאחל ללוליטה עוד ועוד קוראים, לפחות לעוד 70 שנה".