לעתים, במיוחד בקיץ, כשהיתושים חודרים אפילו לחדר הממוזג, ומיני מוזיקה גרועה ומעשי נבלה והכרזות ריקות וכותרות פופוליסטיות ממאיסים את החוץ, יש לבחור בספר עם עטיפה כזאת שלפניכם. הרבה צבעי שקיעה גרנדיוזית בסידור פרחים אקזוטיים, משולבים בקונכיות נדירות, וכותרת שהמילה "אושר" שולחת ממנה זרועות לחיבוק. השם המקורי של הספר הוא "פיסות של אושר", או "פרוסות של אושר", והתרגום העברי הלך עם הספר עד למשמעותו הממשית. כיוון ששוקולד הופך למרכיב בעלילה, ההחלטה על ה"קוביות" נראית נכונה עובדתית, גם אם לא מעודנת ואפילו דיכוטומית. קוביות ואושר הולכים ביחד? אולי.
קאט האלמנה גרה כבר שנים בחוות מטעי קקאו בפיג'י. ביתה די גדול כדי להכיל את ארבע חברותיה מימי התיכון. אף אחת מהן אינה קשורה לגבר או לנכדים הזקוקים לטיפולה, ולכן קאט מזמינה אליה את חברות הנעורים, כדי לחיות בקומונה על האי. מובן שכל אחת מביאה את אישיותה ומחלותיה, ואנה כ. אסטבי בונה היטב את ההבדלים ביניהן ואת הדינמיקות החברתיות הצומחות בין חדר האוכל למרפסת.
כל זה מצופה בשוקולד שהקשישות הנורווגיות מתחילות לייצר. שוקולד אותנטי, אורגני, עשיר בחומרים נוגדי חימצון שמונעים סרטן ומחלות כלי דם ולב. אם מי מהגברים הקוראים ישתוקק לטעום מן השוקולד המקורי, הרבה אחוזי קקאו טהור בו, יהיה עליו להרחיק לנורווגיה (רק לשם הוא מיוצא) או לפיג'י, לבית המתוק של קאט בכפר קוֹרוֹטוֹקוֹקָה.
"אוטיסטה" ו"אוטיסטה 2" הם שני ספרי קומיקס מצחיקים, רגישים ומחוברים לגמרי למציאות. הספרים נוצרו בידיו המוכשרות של נער המצוי על הספקטרום האוטיסטי בתפקוד גבוה, ומספר לספר נחשפת התפתחותו כיוצר וכאדם. הספרים, ובמיוחד הספר השני, מבקיעים דרך אל הקורא בכלי מושחז ביותר: הומור עצמי נהדר והומור מצוין באופן כללי. התמזל מזלו של דניאל עמית, היום בן 18, וחברת ההשקעות אלטשולר שחם בחרה לתמוך בו בדרכו.
יש להניח שההוצאה לאור התאפשרה בזכות החסות. בכך נתרמה החברה הישראלית, אם רק תואיל להציץ ביומניו המשעשעים של עמית. הקוראים נחשפים לחופש ההבעה הפרוע של נער המתמודד עם קשיים בהיותו יוצא דופן בקרב חברה צרכנית–רעשנית המבקשת אחידות והישגים כלכליים. עמית הצעיר צוחק על אמו, על הנוער ברחוב, על מצבו, על טיפוסים שונים, על שאפתנותו. באמצעות ספריו הוא מקרב את אזרחי ארץ האוטיזם אל קהל האזרחים הרגילים, שאינם מבינים אוטיסטים ולרוב אינם מעוניינים בקרבתם (הוצאת מיקה).
"ניפגש כשניפגש": ספר נוסף בסדרת סיפורי הילדה השוודית דוּני וחברתה אֶלָה–פרידה. הפשטות הנפלאה של הבאת הסיפור שייכת לסופרת השוודית רוֹסֶה לָגֶרקְרַנְץ (ילידת 1947), המיטיבה להתבונן אל לב ילדה. אין צורך בפאתוס לתיאור דרמותש גדולות. היומיום של דוני נפרש בעדינות, לפי דרכה. ישנן עובדות טראגיות בחייה, היא נתייתמה מאמה, ובסיפור הקודם אביה נפצע בתאונת דרכים.
ישנן עובדות לא שגרתיות בתולדות משפחתה, כי אביה הוא איטלקי ותגובותיו אימפולסיביות. הטון הרך והנינוח של הכתיבה מבהיר שגם בעיות גדולות אפשר לפתור. אב רגשני יכול, למשל, להבין שכל מה שמעיק על בתו קשור בכלל רק לחברתה הטובה. הרבה כבוד לילדוּת יש כאן, בלוויית איורי קו מקוריים של אֶוָה אריקסון. מתאים לכולם. גם לילדים בתחילת דרך הקריאה (משוודית: דנה כספי, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, טל–מאי, 153 עמ').
התרעות פיקוד העורף