עת סליחות, וככל יהודייה צמחונית אני מבקשת שיסלחו לי. לא רק עכשיו, בעונת הסליחות המאפשרת לשוב ולחטוא מיד אחרי הצום, אלא תמיד. מהבוקר עד הלילה, וגם בחלומות. אני מבקשת סליחה בעיקר על חוסר הישע שלי לשנות את העולם למען הנשלטים, המדוכאים, העניים, המאוימים. אני מבקשת סליחה מחתולים עזובים ומכלבים נטושים. אני אף מתנצלת בפני האבן היפה שלצד הדרך חזרה, על שלא הבחנתי בה בדרך הלוך. אני מבקשת סליחה מעצי התפוח ההפוכים שנעקרו במטע שממול, שבמקומם מקימים אזור תעשייה.

בין בקשת סליחה לתחינה למחילה אני ממשיכה לחטוא. לומר דבר שאינו פוליטיקלי גם לא קורקט, לשנוא היטב את מי שהרע לי, לבקש נקמה ולא נחמה. אלה חטאים כבדים, ובמובנים אלה בלבד אני ממש אלוהית. אלוהים, לפי גרסת התנ"ך, העניק לי את הדנ"א שלו, לפחות בענייני הפה הגדול, הרֶשע ושמירת הטינה. הרי נוצרתי בצלמו. עם זאת, נדמה לי שהשֵם לא ביקש סליחה מעודו. אני לא מומחית בנושא הקב"ה, אבל יש להניח שהכורח האנושי לבקש סליחה הוא המצאה עצמאית של אדם וחוה, ודאי לא של הנחש. אדם וחוה, ואני, בתם, נולדנו להיות אשמים ולכן משתוקקים אנו לבקש סליחה.

והבורא?! מכיוון שאפילו המבקר הדעתן (השטן) כפוף לו, אין האל מפשפש במעשיו שלו. הוא המחוקק, המבצע, השופט והמוציא לפועל של העונש המזוויע. כך טוען צשר (1835–1910), ביצירתו האחרונה (1903) לפני מותו, שבה שלח את השטן לבקר בכדור הארץ. הדיווחים המקטרגים מאדמת אנוש מתחברים לכתב האשמה אפיקורסי זועם כלפי הכל–יכול. בה בעת השטן מגחך על איוולתו של האדם המאמין באל, שהכניס לתיבת נוח את החיידקים “כי היה צורך להציל מספיק חיידקים כדי לצייד את הדורות הבאים במחלות קשות".



זוהי יצירה נועזת, משעשעת, המקעקעת כל בדל אמונה עיוורת באיזה אלוהים יחיד. השטן של טוויין מתמקד במתקפה על אלוהי הקתולים ומסתמך על הברית הישנה, כלומר, על התנ"ך. התייחסותו לברית החדשה נועדה בעיקר להלעיג על תפיסות מופרכות ביחס לבן האלוהים. רוב מסקנותיו של השטן הביקורתי מבוססות על טקסטים ששינָנו החל מטקס קבלת הספר הקדוש בכיתה ב', וקשה להתווכח איתן.

להלן ציטוטים מן הספר (הראוי כולו לציטוט) שנגאל משכחה בזכות המתרגמת. וכאן עלי לבקש סליחה על שלא הזהרתי בתחילת הרשימה: מכתבי השטן עלולים לעורר מחשבות כפירה רעננות בעידן של כפייה דתית במדינת היהודים (השנואים על כולם, לפי טוויין, כאן).

האדם “מאמין שהבורא גאה בו, הוא אפילו מאמין שהבורא אוהב אותו (...) ושומר עליו ומחלץ אותו מכל צרה (...), התפילה שלו מלאה בדברי חנופה גסים (...), הוא מתפלל לעזרה (...) למרות שמעולם לא נענתה ולו תפילה אחת שלו (...). יש משהו כמעט אצילי בהתמדה שלו". השטן מתקשה להבין את אכזריותו של האל ואת מוזרות השקפותיו של האדם. למשל, היצור האנושי “מדמיין לו גן עדן אבל בלי התענוג הנשגב מכל (...) המגע המיני". בגן העדן שעליו חולם האדם אין דבר שמעניין ומהנה אותו בחייו.

והאל? האל הרחום והחנון? האל היודע–כל? האל הזה נוקם ומעניש בלי פרופורציה וטובח עמים שלמים. האל הזה מכניס לתיבה אחת המוני בעלי חיים, כולל זבובים נושאי מחלות וחיידקים, ואת משפחת נוח. את כל השאר הוא מטביע. השטן לא מוצא היגיון במעשים אלה. וטוויין שם בפי שליחו הדעתן את מסקנותיו הקטגוריות עשרות שנים לפני שואת יהודי אירופה, מיליוני המתים של סטאלין, פול פוט ומאו צה טונג, רואנדה, ביאפרה ושאר מדינות אפריקה האומללות עד היום.

"מכתבים מכדור הארץ", מרק טוויין, מאנגלית: אביבה גר, נהר ספרים, 94 עמ'



Granta / גְרַנְטָה. כריכת הספר

Granta / גְרַנְטָה

בהמשך לסקירה המרכזית בעמוד זה, אני מתנצלת בפני הקוראים וההוצאה שאחראית לכתב העת המעולה. העיכוב בהתייחסות לשלושת הגיליונות האחרונים, מס' 6 "Best of Young American Novelists"), 7 (“כסף") ו–8 הינו באשמתי המלאה. לשמחתי הכרכים כוללים יצירות, מן העולם ומישראל, שתוקף רובן לא יפקע. די למצוא בגיליון יחיד רשימה אחת, סיפור אחד או תצלום משמעותי, כדי שכל הכרך יהא שווה בטרחתו. בגיליון 8 (קיץ 2018), למשל, שנושאו “התכתבויות", יש שפע מנות קריאה ראויות להתעמקות.

אתמקד ברשימתה האישית של נורית גרץ, “המזח". זהו טקסט ספרותי על החיים באינקובטור הכתיבה הספרותית. הסופרת מתארת שלב בכתיבת ספרה המצוין “ים ביני לבינך", ומתייחסת לקושי שבכתיבת סוף הספר על אהבת רחל המשוררת ומיכאל, סטודנט שפגשה בלימודיה בטולוז. כתיבת ספר גוזרת על הסופר הנאמן לעצמו מחויבות ללא הקלות. זאת משימה שבינו לבינו, וגרץ ממחישה ברשימתה שכל כתיבה רצינית תובעת מעורבות נפשית טוטאלית. באומץ ובדייקנות, שנהוגה עמה בכל כתיבתה, גרץ מספרת על שש שנות כתיבה קשה. נגלים טפחים מן הכתיבה הפעילה העוטפת וחודרת אל מציאות ההווה. גרץ מתייעצת עם דרור בורשטיין בקשר למיקומם של כוכבי השמיים (קישור שאני נהנית ממנו כשלעצמו, כמו מהאזכור של תומאס מאן).

היא מדברת על רחל ומיכאל עם בעלה, עמוס קינן ז"ל, כאילו היו ידידיהם. קינן מנסה למצוא למענָהּ הסבר לכך שמיכאל לא הגיע מעולם אל רחל בישראל. גרץ מספרת על התרת המחסום הפנימי שעמד בדרך לסיום הכתיבה. כך משתלב ברשימה חברה הראשון, שהקביל למיכאל בתא הזיכרון הנסתר של הסופרת. איזו יצירה מאופקת, הדוקה וחכמה זאת, מלאכת מחשבת של שזירה עדינה ומדודה. הרבה תעוזה יש כאן, לעומת היעדר רחמים עצמיים, בעודה מספרת על השחפת שלקתה בה, כמו רחל גיבורתה. “מי עוד יכול לטפל היום במחלה שכבר איננה?" היא שואלת, ומן השאלה היא מגיעה אל “הר הקסמים" של תומאס מאן. כך צריך לכתוב. (עורכת: מירה רשתי, מו"ל: רוני קרמר, סיפור פשוט בע"מ)