ארבע האחיות לבית מארץ' התגוררו עם אמן בעיירה במסצ'וסטס. אב המשפחה שירת בחזית ככומר, עד לפציעתו. זו גרמה לו ככל הנראה לשקוע במה שמאבחנים בימינו כפוסט־טראומה, שאותה ניסתה לואיזה מיי אלקוט לטשטש, אך מצפונה לא הניח לה להתכחש לקיומה, והוא הפך לנטל על אשתו ובנותיו. מג הייתה האחות הבכורה, האמהית והמתונה מכולן. בת' חולנית ורכה, ואף אחד מבני המשפחה לא צפה שתאריך ימים. איימי, הקטנה מכולן, הייתה האנוכית והקפריזית, ובמשפחת מארץ' החסודה והמתחסדת, אלו היו תכונות נמוכות בסולם המידות הטובות. ג'ו הייתה האחות החשובה מכולן בשל פראותה, נחישותה, מאמציה הנוגעים ללב להיות אדם טוב יותר, וההחלטיות מעוררת ההערכה שבה מימשה את עצמיותה בתקופה שבה עצם המחשבה שלאישה יכול להיות ייעוד מחוץ לבית ולמשפחה - הייתה חריגה.
כבר בצאתו לאור, ב־1868, הפך הספר ללהיט מיידי, אבל אני חוששת שהשפעתו נעצרה בחריקת בלמים בדור שלי או דור אחד לאחריו. לא משנה כמה ניסיתי, בנותי כבר לא התעניינו במשפחת מארץ' ולא היו זקוקות לג'ו ככל הנראה. אמא שלהן, שקראה את "נשים קטנות" פעמים רבות יותר מכל ספר אחר בחייה, הייתה ההתגלמות הבנאלית של ג'ו בתוך ביתן, ולא היה בזה דבר מרגש או רומנטי. אם כבר, קצת מרגיז. ילדים עוינים את הרצון למימוש העצמי אצל אמותיהם (אבות, כמובן, זה דבר אחר לגמרי), הם מפרשים אותו כעניין מגונה במשהו שאינו הם עצמם, ומי יכול להאשים אותם על כך?
אבל יש לכך סיבה נוספת, חשובה לא פחות. הן גדלו בתוך תרבות שבה נשים הגיעו להישגים מסוימים במאבקן על זכותן להגדרה עצמית, לשוויון מגדרי ולעצמאות. ג'ו, בעיצובה של מיי אלקוט, הפכה את הכתיבה, כלומר את הרצון עצמו ואת מימושו, לדבר אפשרי.
בעוד אני הייתי זקוקה לספר כדי לחלום על פירנצה, שאליה איימי נוסעת כדי ללמוד רישום, שלושת ילדי השתרכו אחרי באופיצי וקיטרו. לאחרונה נבחרה בתי הבכורה על ידי קרן ברק אובמה לאחת המנהיגים הצעירים המבטיחים בעולם ונפגשה עם הנשיא לשעבר בשיקגו. בתי השנייה שוהה בימים אלה בסטודיו בברלין, כחלק מלימודי הארכיטקטורה שלה. עבורי ג'ו הייתה כמו אוויר לנשימה, להן היא פשוט כבר לא נחוצה.
ספרה החדש של איריס לעאל יצא בקרוב בהוצאת עם עובד
***
"איימי מגעילה, וג'ו נהדרת".
"מה את מדברת? איימי אותנטית, ודווקא ג'ו מעצבנת".
50 שנה ואין ספור אירועי חיים עברו מאז שחברתי ואני התוודענו ל"נשים קטנות", ואנחנו יושבות ומתווכחות על הספר כאילו זה עתה קראנו אותו. מג - אנחנו מסכימות - משעממת, את קדושתה של בת' אי אפשר לשאת, אבל ג'ו ואיימי מחייבות דיון לוהט ממין השמור לאנשים הלוקחים חלק בחיינו.
משהו ברומן הנושן הזה גורם לקוראות להתייחס למה שקורה בו כאילו הוא נוגע להן ולחייהן. כשבנותי קראו אותו, כעסן על נישואיה של ג'ו לפרופסור בר היה עז עד כדי כך שכמעט נטשו את הספר. "למה הברבר הזה חייב להיכנס ולקלקל הכל?", שאלו (ככה הן קראו לו, "ברבר", כמו הברווז). תגובתן לנישואיה של ג'ו דומה לתגובתה של ג'ו לנישואיה של מג: ג'ו נגעלת מהסימפטומים המגוחכים של ההתאהבות, ומצרה על כך שתאבד את אחותה לגבר. "הייתי רוצה להתחתן עם מג בעצמי... ולשמור אותה כך בתוך המשפחה", היא אומרת. ג'ו מפנטזת להפריד בין אחותה למר ברוק, ואני בילדותי פנטזתי שאני נכנסת לעלילה ועושה מעשים נמרצים שמפרידים אותה מהגרמני הדוחה. מה גרם לי להתייחס אל ג'ו כאילו הייתה אחותי הטועה?
התרעות פיקוד העורף