הבית של כולנו: אנתולוגיית קומיקס ישראלית על הדבר הכי חשוב שיש

ושג הבית מקבל משמעות חדשה בכל פעם שטיל חדש נופל על שכונת מגורים ישנה במסגרת מאבק טרי באויבים עתיקים, בכל פעם שעוקרים נטוע בשירים ובחיים, בכל פעם שנפש אהובה נפרדת מן העולם שהיה ביתה, והולכת לבית אחר ואנחנו טומנים אותה בבית העולמים.

בית הוא המקום שאליו אנחנו חוזרים, שממנו אנחנו בורחים, שממנו באנו בלי שביקשנו ושאותו שכרנו או קנינו או פירקנו או נטשנו או שרפנו או מכרנו או ירשנו או כבשנו או עיקלנו או שיפצנו ושבו אנחנו מתעסקים כל החיים, אם נרצה או לא נרצה, ואפילו ממלאים כל חיינו טפסים שקשורים אליו ומשלמים דמי ארנונה שהוא דורש ודמי עוזרת בית אוקראינית שהוא מבקש ודמי חתולים שמתפלחים אליו כרצונם וגברים שהולכים לאיבוד דרך מרפסת.

בית הוא הדבר שאנחנו מחפשים וחולמים ומדמיינים רוב חיינו, ובית הוא הסיוט של בעליו כשאנחנו מתארחים בו ללילה או שניים ומעמידים פנים שהוא ביתנו וגונבים ממנו למזכרת ברזים ומגבות. פויה של אורחים. בית הוא גם הדבר הזה שאנחנו רואים בסדרות טלוויזיה שבהן כתום הוא השחור החדש למשל ושסורגים מסתירים בו את הנוף שממילא איננו מרהיב, ושמקלחת תמימה יכולה להיגמר בו עם סכין בגב.

בית הוא המילה שפליטים ומבקשי מקלט אינם יודעים לאיית אלא בדם ובדמעות, וחסרי בית, שפעם קראו להם הומלסים והיום הם "דרי רחוב", כאילו שכרו ב־AIRBNB סוויטה על בלטה בואכה קניון שוקק, מנסים להזכיר שהם שם לכל העוברים ושבים שמסיטים מבט כי תמיד יש התרחשות חשובה יותר במסך הטלפון הנייד שלהם, שגם הוא בית שאי אפשר בלעדיו; רק השבוע ראיתי אישה שרועה על מדרכה בפתח תחנת רכבת, ספק חיה ספק מתה, ובידה המגוידת שלט מקרטון באלו המילים: "שלום, אני לינדי, וגם אם לא תסתכלו עליי אני קיימת".

בית הוא גם טרמינל שבו מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה והדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן כדברי בית בשיר של המשורר שעבר לבית אחר. ומשוררים כותבים בתים על בתים בלי הפסקה. הם קוראים לנו לבוא הביתה כי באה עת לחזור מן ההרים, משדות זרים, והזמרת מבטיחה ש"לא אהיה רעה", ומפצירה באהובה, "אז בוא, אז בוא כי מאוחר, אז בוא הביתה, איני רוצה להיות לבדי, בוא תהיה איתי".

אפילו הלב בנוי כבית עם חדרים, וכשהחדרים מפרפרים השמיים מתקדרים, וכשהלב נשבר כותבים עוד שירים, וכל חדר מלא במחשבות שונות על בית.

וישנם גם הפילוסופים והוגי הדעות שמוצאים בית בהרהורים על בית. למשל מרטין היידגר ("בנייה, מגורים, חשיבה"), שטוען כי המגורים אינם סתם פעולה פסיבית של שהייה במבנה, אלא הם אופן הקיום היסודי של האדם בעולם. לבנות בית פירושו להביא את העולם לכדי סדר, ליצור מרחב מוגן המאפשר לאדם להיות עצמו באמת. גסטון בשלאר ("הפואטיקה של המרחב") מנתח את הבית כמבנה נפשי. הבית הוא המקלט של הדמיון. הוא מציג את הבית כמורכב מעליית גג (מרחב המחשבה הרציונלית והחלומות) ומרתף (מרחב התת־מודע והפחדים). עבור בשלאר, הבית הפיזי הראשון שלנו נותר חקוק בנפשנו לנצח ומעצב את האופן שבו אנו חווים כל מרחב עתידי.

בית הוא עוגן הרגש והזהות. בית הוא המקום היחיד שבו לאדם יש (או אמורה להיות) שליטה מלאה על הסביבה שלו. זהו המרחב שבו אנו משילים את המסיכות החברתיות שאנחנו עוטים בחוץ. הבית מגדיר את הגבול בין ה"אני" ל"עולם". פריצת הגבול הזה (למשל, בעת שוד או חילול המרחב הפרטי) נחווית לעיתים קרובות לא רק כנזק לרכוש, אלא כטראומה נפשית וכחילול ופגיעה באוטונומיה של הגוף והנפש. פרויד טבע את מושג ה"אל־ביתי", כשהמוכר והביתי יכולים להפוך ברגע אחד למפחידים ומאיימים, בעקבות חשיפה של משהו שהיה אמור להישאר חבוי ומוצנע.

הבית הוא גם מיקרוקוסמוס חברתי. הבית הוגדר כספירה הפרטית (והנשית), לעומת הספירה הציבורית (והגברית). פמיניסטיות רבות (כמו וירג'יניה וולף ב"חדר משלך") הצביעו על כך שהבית לא תמיד היה מרחב של חופש עבור נשים, אלא לעיתים מרחב של כבילות ועבודה שקופה.

הבית, מיקומו ועיצובו הם הצהרה חברתית. לפי הסוציולוג פייר בורדייה, האופן שבו אנו מרהטים ומארגנים את הבית שלנו ("הביטוס") משקף את המעמד החברתי, הכלכלי והתרבותי שלנו. כדי שיהיה "מסע", חייב להיות בית לחזור אליו (כפי שמודגם ב"אודיסאה" של הומרוס). הבית מעניק משמעות ליציאה לעולם; ללא בית, האדם אינו "נוסע" אלא "נווד" או "פליט".

המילה נוסטלגיה מורכבת מהמילים היווניות נוסטוס (שיבה הביתה) ואלגוס (כאב). הגעגוע לבית הוא כאב פיזי ונפשי. לעיתים קרובות הבית שאליו מתגעגעים אינו מקום קיים, אלא תקופת זמן (ילדות) או מצב קיומי של תמימות שאבדה.

העבודה מרחוק, הרשתות החברתיות והסמארטפונים הכניסו את הספירה הציבורית, השוק והעבודה ישירות לתוך המרחב האינטימי של הבית. הבית אינו עוד "מקלט" מוחלט מהעולם בחוץ.

אנשים רבים כיום מחליפים בתים בתדירות גבוהה, פועלים כנוודים דיגיטליים מכל מקום בעולם ומגדירים "בית" לא כנכס, אלא כסט של הרגלים, קשרים אנושיים או אפילו כלפטופ שמלווה אותם. הבית הוא בסופו של דבר המתווך בין המיקרוקוסמוס (הנפש האנושית) למאקרוקוסמוס (העולם). הוא המבנה הפיזי והרוחני שמאפשר לנו להרגיש שיש לנו מקום תחת השמש. בלעדיו, האדם חווה תחושה של תלישות מרחבית, ניתוק וחוסר כיוון.

אנתולוגיית הקומיקס הזו מבית יוקה ספרים, שהם בית נדיר ואיכותי לספרות מאוירת ומצוירת מסוגות שונות, תמיד מאירות עיניים ומשמעותיות, מתעסקת בכל אלה ועוד. 15 יוצרים בעלי כישרון בוהק למרחקים יצרו אסופה שהיא מצחיקה ועגומה, מקורקעת ומעופפת, לא בהכרח תקינה פוליטית.

פרידה מאם חולה נשזרת בה בעימות עם ג'וק חצוף, היתקלות בפליט סודני משתלבת בכרטיסים חינם לרסיטל שמעלה זיכרונות מוועדת השתלמות נטולת חמלה אי אז בקיבוץ. זלדה, קשישה גלמודה בשכונה שכוחת אל בניו יורק שמעולם לא נישאה ולא הולידה ילדים, מבקשת מדייר מזדמן בדירה שרק הנואשים בנואשים יסכימו לגור בה, להצטרף אליה לבית הכנסת, או לפחות לאחל לה "חג שמח" בחנוכה, בחיים שאין בהם שום אור או שמחה. וישנה גם דיירת בבטן אמה, בגוף שהפך לבית לכל דבר.

הסיפורים אוטוביוגרפיים וגם דמיוניים לחלוטין, מציאותיים ופנטסטיים, כואבים ומרפאים. יחד הם מייצרים עושר רעיוני, סגנוני ורגשי, רקמה מדויקת של כישרון ויצירתיות שכל מי שיקרא בה ימצא בין דפיה המרהיבים והמהודרים את עצמו.

הסיפורים מדברים גם על איך עושים בית ולמה אין כמו בבית. וכמה נאה הבית הזה בעיניי וכמה נאים השכנים והשכונה וכל הכרוך בהם. יוקה הביאה לעולם עוד "חפץ נחשק", כהגדרת העורכת הראשית (לצד אסף חנוכה) נטע גורביץ'. בית טוב לסיפורים על בית. עכשיו רק נותר לשמור על הבית, להציל את הבית, או להישאר בבית ולחכות שהסערה בחוץ תחלוף. כל אחד והבחירות שלו.