את העבודה בהוצאת הספרים מצאתי במקרה. זאת אומרת במקרה שאני יזמתי. הייתי בת 24, אחרי תואר במדעי הדשא ופרידה מעבודה סתמית שהחזקתי לאורך הלימודים. ישבתי בבית בימים שכרכים של "דפי זהב" חולקו לאנשים והמתינו בערימות בסניפי הדואר. היו שם דפים לבנים עם שמות ומספרי טלפון של בני אדם, ודפים צהובים כזהב דהוי עם שמות של עסקים ממוינים לפי סדר הא"ב. כך נולדו עסקים עם שמות נוגעים ללב כמו א.א. ובניו. לא.א. אף פעם לא נולדו בנות ואם היו כאלה הן העדיפו להינשא, ללדת ילדים ולקרוא להם בשם שמתחיל באות אל"ף.
אני אהבתי ספרים והייתי זקוקה למשכורת. השילוב גרם לי להתקשר להוצאות ספרים ולהציע למנהלים שלהן את השירותים שלי בתור "זאת שעושה את כל מה שלא בא לכם לעשות והמזכירה לא יודעת איך לעשות". אחד מהם חשב שמדובר בעסקה טובה ולמחרת מה שאולי היה ראיון עבודה, מצאתי את עצמי בחדר זעיר, מנסה לפענח את המוטל עלי. לרוע המזל נחשבתי לזאת שמבינה בכסף, הסכמים, מכירות ושאר מילים שמבחינות ביני לבין "אנשי הספר". אלו האנשים שבחרו את הכוכבים הבאים, החמיאו זה לזה על הרגישות, העידון או הנועזות.
בכל מקרה, על דברים שקשורים לעולם גבוה של ספרות ואמנות שאנשים כמוני נועדו לאפשר לו לקרות. כך התגלגלתי לעמדת האחראית על האנשים שלא כונו סופרים, אך הוציאו לאור ספרים. אלו היו בעיקר פוליטיקאים, לשעברים של מערכות הביטחון ואנשים שהרוויחו המון כסף וחשו צורך לשתף את העולם בחוכמה ובעלילות שלהם המרתקות יותר או פחות. מנכ"ל ההוצאה בחר אותם בהתאם לגובה הערימות שהוא העריך שייערמו על השולחן המרכזי בחנויות הספרים. המחמאות על "קסמם הנדיר" חולקו בהתאם. רובם האמינו לכל מילה. מעטים מהם גם היו ראויים לכך. אני הייתי האישה הצעירה שטיפלה במה שצריך ולעתים זכתה להיכלל ברשימת השמות שלהם הודה "האיש שעשה רבות בחייו".
עכשיו אני צריכה לספר על הפגישה עם אבא של יואב. נראה לי שזה זמן טוב להפסקה. צפוף שם על הבר. זוהר ארגוב, המלך, שר בקולי קולות. איש כחוש שהצלחתו נחתה עליו בלי תשתית שתאפשר לו להכיל אותה. אני אוהבת את הקול שלו, אני מתמכרת למילות האהבה המושרות לאישה לא ידועה או אולי לאף אחת, אלא רק למולך ההצלחה, התהילה וחשבון הבנק. ים של דמעות בשתי עיני. אני מנחשת שהוא התחרט על שנגע בסם. האם היתה חרטה נוספת בחייו? אדית פיאף שרה שהיא אינה מתחרטת. השיר היה הצלחה מסחררת ונתן השראה לאנשים לקעקע על הגוף את המילים no regrets. מי התחרט על הקעקוע הזה? האם פיאף לא התחרטה על היריון בגיל 17? על התמכרות לאלכוהול ולמורפיום? אני מקשיבה למלך, מסתכלת על הדף, ורוצה לבקש מהעט לברוח. רוצה לכוון אותו לכתוב על חרטות של אחרים.
האופן שבו הוא מספר נוגע ללב. אני מנחשת שהבחור בגד בו וכבר מרשה לעצמי לקרב את היד שלי אל שלו, על הבר הצפוף, כמחווה ברורה לכך שאני אהיה שם אם הסיפור יתדרדר.
"היינו ביחד חמש שנים. השלוש הראשונות היו הכי יפות שאפשר. אחר כך התחילה איזו דעיכה. בסוף השנה הרביעית הוא ביקש שניפרד לתקופה. כמו איזו דמות מספר חשבתי שזאת ההרגשה כשאומרים 'עולמו חרב עליו'. אחרי חודש הוא התקשר ואמר שהוא נורא מתגעגע. אני הייתי דביל וחזרתי אליו. עברה עוד שנה, עם המון מריבות על רוחבו של גשר או עומקו של נהר. הוא יזם את הפרידה. תוך כמה חודשים הוא כבר היה בזוגיות עם מישהו אחר ואני השתגעתי מצער וקנאה."
הוא הלך והנה אני כותבת במהירות את מה שקרה. הוא הלך ואני נותרתי אחרונה על הבר. התוכנית שלי לא לחזור לדירה השתבשה (או תוקנה) בלי ששמתי לב לכך. הזמנתי את החשבון כשההשגחה העליונה שלחה הודעה ממערכת האזעקה, לעדכן שהיא הופעלה ביציאה מהבית.
נהג מונית שהתחביב שלו הוא קריאת ספרי מדע בדיוני דאג לכך שאשוב הביתה, בעודו מתפעל מהיכרותי עם ספרי הז׳אנר שהיו פופולריים כשהוא היה בתיכון. טיפסתי לקומה החמישית. נכנסתי בחשש והושטתי יד לנטרל את האזעקה. הפתק לא נראה בשום מקום, אפילו לא בפח שהכיל רק ליבת תפוח. קרסתי למיטה הלומת אלכוהול. נרדמתי כשאני תוהה אם די בערב הזה כדי להחליט שדי לי ואינני רוצה לשרטט קווים בין מספרים, לשחזר או להבין את מה שניסיתי לשכוח זה כמה שנים.
התרעות פיקוד העורף