קרא סופן של כל ההבטחות להיות מופרות | פרק מתוך "הסופר"

בעיני מיכאל, מחצית מהממתינים ברחבת הדיוטי פרי חיפשו משהו שאולי לא קיים והמחצית האחרת ניסו לשמוט משהו שאולי לא היה ברשותם מלכתחילה.

כמו מקומות רבים אחרים, גם הדיוטי פרי היה רק הבטחה, ומיכאל הביט סביבו באנשים ששתו בהיסוס ממעיין ההבטחה הזו, חלקם בעיניים נוצצות וחסרות בושה וחלקם באופן מודע לעצמו, ביישני. הם ערמו את תקוותיהם הקטנות - לטיול "של פעם בחיים", לנסיעת עבודה מוצלחת, לירח דבש שיעמוד בציפיות, לטיול בת מצווה שיתעלה על פיתוי המסכים.

האוויר הממוזג, האורות המלאכותיים, המולת הרעש הלבן, הכול היה חלק מהצגה שכולם העלו מול כולם, מתעלמים מהזיוף שבה ומתענגים עליו. הגבר ששתה את הקפה ליד השולחן המתנדנד, האימא ששלפה קופסת פלסטיק עם חתיכות אבטיח וענבים, חבורת הנערות שצפו יחד בצג הסלולרי, עיניהן מתות אבל ידן מכסה את פיהן, כולם שיחקו את התפקיד שנועד להם. הדיוטי פרי, התחנה הראשונה של הבריחה, של היציאה מהשגרה, היה בעצם המקום הראשון שבו נשברה אשליית הבריחה ונמשכו אותם ריטואלים של היום־יום ממנו הם רצו לברוח. סופן של כל ההבטחות להיות מופרות, הוא חשב, מה שקיומו חזק מספיק אינו טורח לרתום את עצמו להבטחה.

החנויות סביב הרחבה העגולה נדמו בעיניו לבעלי חיים שנאספים בצהרי היום לשתות מהאגם. כמו צבועים, אריות, פילים ואיילות שמגיעים יחד לשתות ומניחים בצד את היריבויות, גם החנויות התרכזו סביב אגם האנשים המתחלפים, סביב זרם החלומות והרצונות, נמנעות מלפלוש זו אל תחומה של זו. יש מספיק חלומות לכולם. הרכב החלומות שהדיוטי פרי מציע משתנה כל הזמן, זז ומתערבל, גם אם בבסיסו, בעומק, מחוץ לזרמים המשתנים, נמצא חלום עכור אחד, חלום הרק לא להיות כאן עכשיו, חלום הרק לא להיות אני.

מיכאל לגם מבקבוק המיץ הקטן והיטיב את רצועת תיק הצד על כתפו. על הכיסא לצידו ישב גדעון, שהיה הרבה מאוד דברים, אבל בנסיעה הזו הוגדר רק כ"העורך הספרותי הקבוע של מיכאל קורן". כוס הקפה של גדעון חיכתה על השולחן, חמה מדי, לטענתו. חלק מזהותו הקודמת של מיכאל, חלק אשר ממנו רצה כבר להיפטר, לחץ על כמה לחצנים וסיבב כמה ידיות בתוך ראשו, מאפשר לו להסתכל על האנשים מסביב ולראות אותם כלא יותר מאשר דמויות ספרותיות.

בסדנאות הכתיבה שהעביר פעם, היה חוזר תמיד לרעיון האירוע הנסתר. לכך שיש דברים חשובים עד כדי כך שרצוי לא לדבר עליהם, שזה מה שנותן להם את כוחם. לא, זה לא מדויק, להפך. היו אלה דברים שדווקא כוחם דרש שלא לתאר אותם במילים. כל אירוע שיש בו ייחודיות מסוימת, כך אמר לבאי הסדנה, הוא סיפור חד־פעמי שמשהו הוביל אליו או ממנו. כל חתונה, הלוויה, נשיקה, פרדה, כל דבר יכול להיות רגע שיא. לרוב ייעץ לכותבים סביב השולחן להבין מהו הרגע הזה ואז לכתוב הכול חוץ ממנו.

כל מה שהוביל לנשיקה וכל מה שקרה אחריה, בלי הנשיקה עצמה. כל מה שהוביל לתאונה וכל מה שקרה בגלל, אבל את התאונה לתאר במשפט בודד ויבש. כך, אמר להם, מדושן עונג מחוכמתו, ממקוריותו, כך תתרכזו בסיפור ולא תנסו להאדיר את האירוע, כך תכריחו את עצמכם לדמיין, לתאר, להוביל. אם תכתבו את האירוע, תכתבו קלישאה. כתבו את הסיפור. את מה שמתרחש סביב האירוע.

והנה, גם נסיעה יכולה להיות אירוע כזה, ובמוחו, כנגד רצונו, בנה סיפורים שהובילו את הנשמות מסביבו אל הדיוטי פרי הזה וממנו. האישה בכיסוי הראש שישבה מולו, מחשב נייד פתוח מולה וגבה כפוף לעברו בספק ריכוז ספק הגנה מהעולם - היא בדרך לפגישה עסקית חשובה, עסק שפתחה לא מזמן, לאחר הגירושים.

---

חמש שנים היו נשואים וכבר אחרי שלושה חודשים היה לה ברור שזה לא זה, אבל המשיכה, אולי מתוך הרגל לא להיות זו שעושה בעיות. הוא לא היה רע, רק אטום. הבין את המילים שאמרה אבל תרגם אותן להסבר שבו הוא היה סיבת הכול, מרכז הקיום. הגירושים מאפשרים לה לשבור תבניות שפעם חשבה שהן גזרת גורל ועכשיו היא כבר לא מוכנה לקבל. עדיין הולכת עם כיסוי ראש, אולי כי זה טרי מדי, אולי כי היא לא מוכנה להתחיל משהו חדש. אבל נעלי העקב שלה חדשות ועל המסך שלה היא בוחנת תוכנית אדריכלית של הבנק השוויצרי שאליו תפרוץ בשבוע הבא.

בשולחן אחר ישב איש עסקים. משקפי שמש על עיניו, סלולרי צמוד לאוזנו. הוא לא אמר דבר, רק הקשיב. לא, הוא לא מקשיב לעוד פגישת ועידה עם מנהלים שהוא לא סובל, מיכאל מחליט שהוא מקשיב לספר על בודהיזם, או אולי לקו שבו מקריאים תהילים. הסוללה של האוזניות האלחוטיות שלו אזלה והוא לא מוכן להפסיד, הוא הרי מייד עולה לטיסה. שבוע בנפאל, בלי טלפונים, בלי הסחות דעת. לאשתו הסביר שהוא נוסע לפגוש לקוח גדול ושהקליטה באזור בעייתית אז הוא לא יהיה זמין כל כך.

האמת היא שאין לקוח. הוא נוסע בשביל להיות לבד, לשכוח, לא להיות מחויב לכלום. רק יתרענן ויחזור. אבל גם הוא וגם מיכאל ידעו שמכל השקרים ששיקר בחודש האחרון, השקר הגדול ביותר הוא זה. את ההחלטה לא לחזור כבר קיבל, והבריחה שלו, פחדנית וילדותית, כבר רשומה על ליבו. אבל רק בעוד שלושה ימים, בזמן שקיעה בחצר מוזנחת של מנזר מוכה עכברושים, רק אז באמת יקבל את ההחלטה סופית. מיכאל עדיין לא ידע מה הדמות הזו תעשה. אם יישאר שם, יגלה שאת כל השנאה העצמית לקח איתו לשם, שלמנזרים אין תשובה בשבילו.

אולי, אחרי שנים של תרגול, אב המנזר יקרא לו לחדרו ויגלה לו את הסוד כיצד לעצור את הזמן, אבל הוא לא ימצא בזה עניין, הלוא גם בבועת הזמן שלו עדיין יהיה עם עצמו. אם יחזור הביתה, ארבעה ילדים יחכו לו, אישה שתוכל לאהוב אותו מחדש אם ירשה לה, עבודה שהוא שונא ושימשיך בה עד יום מותו, כשליבו יבגוד בו במהלך אימון ריצה. ברגעיו האחרונים אפילו לא יזכור את ניסיון הבריחה הזה, לא יזכור שפעם הקשיב לספר או לקו חרדי לפני טיסה לנפאל וסיפר לעצמו שהוא לא מי שהוא אמור להיות.

מול חלון הראווה של "באג" עמד ילד בן ארבע ובהה במסך שעליו משודר בלופ טריילר למשחק מחשב. הוא עומד להרוס להוריו את החופשה. החידוש שבטיסה, המוזרות שבשהייה בסיגר מעופף, הכול עומד לבלבל אותו ויברח לו פיפי. בטיסה, במיטת המלון, לפחות שלוש פעמים במושב הבטיחות מאחורי הוריו במכונית השכורה. בעתיד הוריו יזכרו את הטיול הזה כטיול שבו תכננו לראות אטרקציות וגילו שהם בעיקר קונים תחתונים ומכנסיים חדשים.

הילד עצמו לא יזכור דבר מלבד נוף הרים ירוקי עד ואת עצמו מרחף על אומגה ארוכה בין ההרים האלה - דבר שלעולם לא יקרה בטיול עצמו אך נצרב בזיכרונו מהטריילר שבו הוא צופה כרגע, בזמן שהוריו יושבים בצד ומנסים לתכנן את מסלול הנסיעה, לא מודעים עדיין לארעיותו של המסלול הזה. בסוף הטיול האם תבין שהיא כבר לא אוהבת את האב, האב יבין שהאם היא אהבת חייו. שניהם יחזרו הביתה וייתנו להבנות הללו להתמוסס חזרה אל השגרה ודבר לא ישתנה.

מיכאל טלטל את ראשו. הסופר שבו התעורר שוב ולא נותר לו אלא לנשום בתסכול, לדחוק אותו בחזרה אל המקום שממנו צץ. הוא ניסה להשתלט מחדש על ההגאים שבמוחו, ללחוץ על מה שצריך ללחוץ ולסובב את מה שצריך לסובב בכדי להחזיר את האנשים להיות אנשים, תיירים, רעש רקע. לחצנים נלחצו וכמה כפתורים סובבו מעבר לרצוי ושוב ראה את המציאות בגרסה קרה מדי שלה, חסרת נשמה.

עכשיו הסתובבו סביבו מכונות נשימה והזרקת דם, מוחות ספוגיים שמניעים איברים בדרך למטרות שהוטבעו בהם מכוחם של הרגל או אבולוציה. האולם הגדול היה מלא ביצורים שעדיין לא מתו - אישה בכיסוי ראש שעדיין נושמת, ילד שעדיין חי, איש עסקים שעדיין זז. האוויר נהיה סמיך, המציאות האטה וגוון אפרפר חולני התפשט בכול. הארעיות נחתה על אולם הדיוטי פרי כמו ענן.

כל מה שיש כאן הוא בדרך לאִיון, רקמות שרירים שנעות לעבר מטרות שרירותיות, זרמי חשמל שמתחזים להחלטות, צבירי אטומים שמתקראים בני אדם. הוא הרגיש את ליבו שוקע ומיהר לסובב שוב את החוגות, ללחוץ על כפתורים, לחזור לראייתם הרגילה של בני אדם, לחזור להיסח הדעת התמידי שכולם מסתובבים איתו - הדחקת הכלומיות, שכחת האין, החלומיות המובנית של הקיום שנותנת להכול משמעות קליפתית, כזו שעוטפת את הגרעין הריק בתחושת מטרה כוזבת אך נעימה, ממסכת.

הוא רצה לשבור את המבט הזה, להפסיק לראות בקהל לא יותר מאוסף אנשים שעדיין לא נשכחו ומסתובבים סביבו כגרגירי אבק. נשימתו התקצרה והוא ייחל להפרעה שתאפשר את האיפוס, את שבירת הדפוס, את החזרה לעולם האנשים הרגיל.

אישה גבוהה בעקבים רועשים עברה לידו, מחטטת בתיקה בקדחתנות, מנסה להוציא מכשיר שצלצל וטרטר. כששלפה אותו בתנועה עצבנית, הפילה מבלי משים מהתיק ארנק קטן, שחור. מיכאל זינק, מיהר אחריה והגיש לה את הארנק. היא רק הנהנה במהירות, סדרה של הנהונים קטנטנים, גבות עיניה מורמות, אוזנה צמודה לטלפון. ואז לקחה מידו את הארנק, פיה ביטא ללא קול "תודה", ומיהרה משם בתקתוק צעדים. מיכאל חזר למקומו ליד גדעון, שאפילו לא הבחין שקם. אבל מישהו אחר באזור הישיבה כנראה שם לב.

"וואו", הצעיר הצמיד את ידיו כנזירה, "אני, אני לא הייתי בטוח. אני מת על הספרים שלך. באמת. כאילו, אני מדבר עליהם המון עם אנשים. חברה שלי גם. איזה באסה שהיא לא כאן".

"באמת באסה", מיכאל שמר על החיוך, "אבל תודה, זה תמיד מדהים לשמוע ולגלות שמישהו עדיין קורא אותי". לרוב זה הספיק. המילה מדהים, מאוסה ככל שתהיה, הייתה מזריקה מספיק הכרת תודה למשפט.

"ברור!", קרא הצעיר, "מה, כאילו, 'ליקוי חמה מלא', כאילו, וואו, איזה ספר. ישבתי איזה חצי שעה בשוק כשסיימתי אותו. מעיין היא דמות מופלאה. וואו".

מיכאל ספר שלושה וואווים בפחות מחצי דקה. "כן, הרבה אנשים לא מוכנים לסוף של 'ליקוי'", אמר, מקצר את שם הספר באקט של קרבה - קרבה לספר של עצמו, קרבה לצעיר שמולו, הוא ייתן לשומע להחליט - "אבל אתה יודע, כשכתבתי אותו זה פשוט נראה כמו הדבר ההגיוני היחיד שיקרה. הכול הרי הוביל לשם"."כן, בטח, בטח", הסכים הצעיר.

הם נשארו כך, בבועה של שתיקה, עוד שתי שניות, שלוש. הזמזום מסביב המשיך. הצעיר עמד, כולו מלא אנרגיה לא ממומשת, מיכאל ישב, בקבוק המיץ בידו, וגדעון צפה בהם מהצד, שותק ומשועשע, כוס קפה חמה על השולחן מולו. ריח הקפה היה עמוק וממריץ, אבל העורך לא נגע בכוסו. הוא העדיף לצפות.

מיכאל יכול היה לשאול "לאן אתה נוסע?" או "אז איפה באמת החברה שלך?", אבל חשש שאם השיחה תתמשך, שאלות יישאלו, תשובות יימשכו מתוכו, ובסופו של דבר תיפלט ממנו האמירה על כך שהוא כבר לא כותב, שהוא כבר לא רוצה לכתוב, שזו הייתה טעות ושהוא שונא את עצמו על כך שלא עצר בזמן - לפני שנתיים, לפני חמש, אולי בכלל לפני פרסום הספר הראשון, לפני כתיבת המשפט הראשון. הוא לא רצה לגלות את זה לעולם בשיחה מקרית עם צעיר בסנדלים. הוא פחד לומר את זה בקול למישהו שאיננו גדעון או נועה.