זו היתה מחשבה מהסוג שהיא התחילה לחשוב רק בזמן האחרון. מחשבות איומות, או אולי סתם אמיתיות. בהתחלה ייחסה את זה לשבתון, לזמן הפנוי, אבל ככל שחלף הזמן כן נדמה לה שזה קשור לדבר אחר, אולי לבית הגדול, אולי לזמן הנוקף עליה לבדה בו. על כל פנים זה קשור לרענן שהוסר מחייה, יותר נכון, סר, הותיר אותה פרוצה לכל הרוחות.
היה ערב נהדר, בסך הכול, זה היה שנים לפני שהוא הכיר את הסומלית שהוא עכשיו נשוי לה, והם יכלו לדבר עברית. יקיר אמר לבנות, אני מקווה שאתן יודעות איזו מדהימה אמא שלכן, היא שינתה לי את החיים, אתן מכירות את הסיפור? ודפנה אמרה, מכירות, מכירות, בטח.
ובכל זאת התחרטה שלא שמעה לרענן. ההתנהגות של אילאיל היתה איומה, היא רצתה שניצל ובמסעדה לא היה והשיבה לשאלותיו של יקיר בקוצר רוח, על גבול הגסות. דפנה בנתה על האנגלית של הבנות, לשתיהן היתה אנגלית מעולה ולהגר בכלל, אבל לא היה בה צורך; ובהיעדרה גם הגר נדמתה כמו מתבגרת תפלה, אפילו שלא היתה כזאת. אחרי שהוריד אותם במלון אמרה להגר, יכולת להיות קצת יותר נדיבה, לספר קצת, את בנאדם קורא, את בנאדם מתעניין, והגר אמרה, סליחה באמת שאיכזבתי את אלוהים בכבודו ובעצמו. ודפנה חשבה שמוטב היה להותיר על כנו את הרושם הישן שלה ככול-יכולה, מורה נערצת ואמא לשתי בנות קטנות ומלאות הבטחה. חוץ מזה שהיא עשתה את השטות עם הבריינין, יקיר בר אני לא מכירה, אמרה לו, מי זה, וכבר כשאמרה הבינה שזה לא מצחיק.
היא דיפדפה באחורי העיתון: רק שלוש מיתות אחרות הצליחו לתבוע את כבודן ביום הזה, כורעות תחת משקלם של ריבועי הענק. בר או בריינין, מיקיר לכולם אכפת, להתאחדות התעשיינים וללשכת נשיא המדינה ולקרן החדשה לישראל. אפילו המודעה של עמותת חיל השריון, שהאבא היה מאוד פעיל בה עד שקרה לו מה שקרה, הוקדשה ליקיר.
שוב, כמתוך הרגל, הזדחלה אל תוכה אותה תערובת משונה של גדלות ובטלות, שהיתה אוחזת בה כל אימת שקראה בשבחו של יקיר: כל זה בזכותה? או אולי דבר לא? אבל הפעם גירשה אותה בהזדקפות של הגו, בהינף היזכרות מתוקה: כל זה בזכותה, ודאי, ואם לא הכול, אזי הרבה; והלוא היא המורה הטובה ביותר במדינה, או כמו שקוראים לזה בעיתון - התנצלה בפני קהל דמיוני, כמבקשת לכפור בכבוד המופרז - "המורה של ישראל".
לאורך הדרך - ההמלצה, העלייה לחצי הגמר, ההמתנה, השאלון, הריאיון, כל זה לקח חודשים - לעגה לתחרות ולעצמה המועמדת, המורה של ישראל, בסדר, איך בדיוק מודדים דבר כזה, מה זה, תחרות ריצה? והלוא כל בר דעת מבין שתחרות כזאת אינה אלא ההפך המוחלט מחינוך, יוזמה מסחרית - ולראיה, חסותו של הבנק - שנועדה להפוך גם את ההוראה לתוכנית בידור.
אבל ככל שטיפסה במעלה השלבים כן הלך הנאום והתמוסס בפיה, פינה את מקומו לאחר: פייר? הם די רציניים שם, אני מוכרחה להגיד, גם אני הופתעתי, הייתי בטוחה שזה חרטא ברטא, ולא, זו חתיכת ועדה שהם הרכיבו שם, פרופסורים, עורכים בכירים, חתני פרסים, הם גם שואלים שאלות לעניין, שאלות מעניינות, אני אשכרה הייתי צריכה לשבור את הראש. אז נכון שזה עטוף כמו אוסקר, הכול נוצץ ופרסים ושטויות כדי שיותר אנשים ייחשפו לזה, מה לעשות, זה העידן. אבל במהות?
הטלפון צירצר. דפנה יקרה, תודה על המילים החמות. אכן, לא פשוט בכלל, למרות שציפינו לזה כבר זמן רב והוא רק סבל. לצערי, לא אספיק להגיע ללוויה, אני בסינגפור (וגם לא לטקס שלך, אני מגיע רק ב-31), אבל אשמח להיפגש בפעם הבאה שאהיה בארץ ולחגוג את הזכייה באיחור. תודה שוב, ושוב מזל טוב וחיבוק חם.
שלשום יקיר בירך אותה והיום ניחמה היא אותו. היא דיפדפה בין ההודעות: תמיד כתב לה בראש השנה, בספטמבר או באוקטובר, והיא לו בפברואר, לרגל יום הולדתו. יותר לא כתבו זה לזה. והנה, שתי הודעות ביומיים.
היא הרגישה את שמחתה נחבטת בין כתליו של הבית. איך שמחים לבד? האם גם זה דבר שהיא אמורה עכשיו ללמוד לעשותו, במסגרת חבילת הגירושים?
היא מנתה שוב את מברכיה. רענן, כמובן, הוא גם זה שעידכן את הבנות והורה להן לכתוב לאמא, היא בטוחה בזה, והוא זה שהציע שיצאו לחגוג עם אילאיל. היא לא התקשרה אליו אחרי שהודיעו לה, היא התאפקה אפילו שרצתה מאוד; היא הרגישה שזאת ההזדמנות שלה להשתנות. היא דמיינה אותו מגלה כאחד האדם, בדירת ארבעת החדרים החדשה ששכר בפרויקט Rishon One, הוא אמר לה שבהמשך יכול להיות שיקנה שם. היא התנחמה בכך שהוא נשאר בראשון, כאילו למרחק הגיאוגרפי יש משמעות נוספת, סמויה; אבל כשראתה את הדירה הבינה שהתרחק ממילא: היא עוצבה כולה בשחור-לבן ונראתה כמו בית של סרסור. אילאיל אמרה לה שמביך אותה לבוא לשם וגם מביך אותה להביא לשם את דקל ואת ניקו, שהבדידות המקריפה עושה לה רע; אבל דפנה חשבה שהיא פשוט לא מכירה את אבא שלה, לא בדידות ולא מקריפה ולא נעליים.
על כל פנים אילאיל והגר שתיהן כתבו לה. הגר כתבה, ברכות רבות מניו יורק! באמת שמגיע לך, אמא, וב"אמא" הרגישה דפנה את אשמתה הבלתי נשכחת של בתה, את שרידיו של הריב ההוא, כשאמרה לה הגר שהמצטיינים-סתם משעממים אותה, כי אין לה על מה לקחת קרדיט; ואילו על אלה שהגיעו מרקעים קשים היא מתענגת, כי היא לא מאמינה שהם יכולים לבד. זה היה הדבר הכי מעליב שהגר אמרה לה אי-פעם - אולי הדבר הכי מעליב שמישהו אמר לה אי-פעם - לה, שהיתה ודאי עוברת ללמד בפריפריה אלמלא היו נטועים בראשון בגלל המשפחה והעסק, ובינתיים הפכה עולמות פה, בממלכה הפרטית שלה, שינתה לאנשים את החיים, לא פחות.
הן לא דיברו אחר כך יותר משבוע, מעולם זה לא קרה לפני כן. ובשבוע ההוא ניסתה לחשוב בכנות אם יש בזה משהו, בדברים של הגר, והגיעה למסקנה שלא. זה לא הוגן, לקחת ממורים גם את המעט שיש להם, שמגיע להם בדין, וזה לא הוגן במיוחד במקרה שלה. אחר כך חשבה עוד שאולי הגר דיברה בכלל על עצמה. האם היא לא הקדישה לה... משהו, היא אפילו לא יודעת מה, בגלל שתמיד הלך לה בקלות בלימודים? זה נשמע לה כמו שטויות. באופן טבעי, אילאיל היתה יותר זקוקה לעזרה. לא כל אמירה יפה היא עמוקה בהכרח או אפילו סתם נכונה.
מי עוד. גבי, כמובן, היא הראשונה שדפנה התקשרה אליה, במקום להתקשר לרענן. כשגבי פרשה מהוראה - ההורים שלה נפטרו והורישו לה הרבה כסף, היא היתה בת יחידה - היא אמרה לדפנה, אף אחד לא יכול לאהוב להיות מורה עד כדי כך שיאהב את זה גם בגיל שישים. עכשיו חשבה דפנה, הנה, עובדה, היה שווה לחכות.
במקום זה התחילה גבי לצייר, דיוקנאות של נשים חזקות, זה תמיד היה החלום שלה ואחרי הגירושים בכלל. הגר שאלה פעם את דפנה איך יודעים שהן חזקות, ודפנה אמרה לה, תאמיני לי שיודעים. קצת קיטש, לטעמה של דפנה, אבל גבי היתה מאוד גאה בציורים וכבר הציגה שתי תערוכות, אחת בספריית יד לבנים ואחת ב"בית עולי אמריקה וקנדה", על השנייה אפילו כתבו ב"חדשות ראשון".
גם שתי תלמידות לשעבר כתבו לה: רוית שדמי, היום אספורמס, הן כל השנים שמרו על קשר, זה היה מוזר אם היא לא היתה כותבת; וסיון אלמגור, שלמדה אצלה במחזור הראשון ב"רחבעם זאבי", אז עוד קראו לו "ראשוני המושבות". ההודעה הגיעה מסראסווטי אלמגור-כנעני, ורק כשפתחה אותה הבינה במי מדובר, גם זה בקושי: שלושים שנה היא לא ראתה את סיון ולא שמעה ממנה, מתברר שהיום היא סראסווטי ומלמדת תקשורת מקרבת ומיינדפולנס. אחר כך גם נכנסה לאתר שלה, מתברר שהיא מוציאה מסעות נשים למרוקו, לבלקן ולקוסטה ריקה. לרגע קצרצר שקלה לצאת למסע כזה, אבל לא, מובן שלא, היא לא לגמרי התחלקה על השכל. מה גם שזכרה היטב מה קרה בפעם האחרונה שעמדה בקשר עסקי עם מישהי מתלמידותיה לשעבר, זה נגמר רע מאוד. בכל מקרה סיון כתבה יפה והיא כמובן ענתה לה בחום.
עוד כתבו לה דלית, האופטומטריסטית שעבדה עם רענן אולי חמש-עשרה שנה, עד שחלתה, לדפנה היה עכשיו לא נעים שמאז לא התעניינה בשלומה; והמתווך שמכר להם את הבית ב-2003 ועדיין היה שמור אצלה בטלפון. היא חשבה בסיפוק: האנשים שצצים כשאת מצליחה פתאום.
# "הטעויות" ראה אור בהוצאת זמורה
התרעות פיקוד העורף