"הכעס התערבב ברחמים והכאבים נהיו רחוקים מספיק וכבר לא עשו לה דפיקות לב, אבל הקצוות שלהם נותרו משוננים". שלושת הספרים מציפים כאבים עם קצוות משוננים. ענת בספר של קאופמן כותבת מכתבים חשופים, אולי חשופים מדי, למאהבת של בעלה שגיא, בעודה מנסה לפענח מה נותר מהקשר בינה ובין בחיר ליבה, ואיך זה יוכל להתקיים, אם בכלל, עם האישה האחרת שנוספה לתמונה. "אתם בשלב שאין בכלל הפרדה ביניכם, אבל אנחנו, את מבינה, אנחנו כבר תיכף אחת־עשרה שנים. אנחנו כבר בשלב שאנחנו שומרים על הבדידות של השני. אני על כל מה שהוא ולהפך".
האם ענת תמשיך לשאת איתה את דפוסי ההתנהגות שהשתרשו בה מאז ילדותה? האם נגזר עליה לשלם את מחיר הפחד לאבד את שגיא ובתוך כך לאבד את עצמה? קאופמן מתעסקת במנגנוני הזוגיות והמשפחה, מפרקת ובונה אותם מחדש. הספר שלה בוחן את ההבדלים הדקים בין כוח לחולשה ובין הכלה לוויתור, ומציע מבט מעניין ולא שגרתי על המבנים הגלויים והסמויים של יחסי העברה במשפחה ובזוגיות, ועל השאלה הגדולה, הנצחית - מהי, בעצם, אהבה?
מתברר שאם זה בשביל "אלמנת מלחמת עולם שלישית" הוא כן מאשר, לכו תבינו. חוברה כותבת את סיפורה של עמר - אלמנה צעירה, אם, אישה שמנסה להחזיק את עצמה ואת ילדיה, אחרי שבעלה נרצח בזמן שהגן על משפחתו ב־7 באוקטובר. בין טפסים של ביטוח לאומי למצבות, בין מלון מפונים לחזרה הביתה, בין התקפי בכי לבדיחות שחורות מדי, עמר מתעדת את שנת האבל שלה כאילו הייתה קומדיה רומנטית שהשתבשה באופן קיצוני. אך האבל, כך היא מגלה, אינו תהליך ישר, והחיים לא תמיד מסתפקים באסון אחד.
נעמה נוסעת. היא עוזבת הכל: את הדירה, את בן הזוג ואת חייה הנוכחיים, ובורחת חזרה אל בית הוריה, אלא שהבית נעול. במסע ברחובות ילדותה נעמה נאלצת לקלף את השכבות שלבשה עם השנים ולהתבונן בעברה ובעצמה - פעם ראשונה בפנים גלויות. שתי נשים, משני הקצוות של אותו הסיפור, מחזיקות את השברים של הרומן הזה, שמציע אף הוא סיפור עדין ומקומי, חשוף ומלא חמלה.
שלושת הרומנים הישראליים העכשוויים האלה מציגים נשים שונות שנאבקות על זהותן ועל שפיותן ועתידן מול משברים מטלטלי חיים. הטראומה האישית מתערבבת כמעט בהכרח עם הטראומה הלאומית, כאילו אין עוד מותרות של התעסקות בעצמי לבדו.
גיבורת "הצד של המים" בוחרת בזרימה שקטה, פסיביות מסוימת והתכנסות אל תוך כתיבת מכתבים פרדוקסליים למאהבת כדי להבין מה נשאר ממנה. גיבורת "אשת חוג הקוטב" משתמשת בכלים רציונליים ואפילו מתמטיים, ובהרבה הומור שחור, כדי למפות שכול בלתי נתפס. הגיבורות של "סוף־סוף אפשר" חוזרות אל העבר כדי למצוא קונטקסט ומילים להווה המעורער.
קאופמן בוחנת כיצד בני זוג משתמשים זה בזה כמרפא לכאבם לכאורה, וכיצד הזוגיות הופכת לעיתים לפרוצה ופצועה. חוברה מציגה את השבר של ראש "שבט" משפחתי קטן שנשאר לבד, ואת הניסיון לבנות שפה והגדרה חדשה לאהבה וזיכרון לאחר שהאדם הקרוב ביותר נעלם בנסיבות הנוראות ביותר. ואילו סולומון מפרקת ומציגה את המורכבות של שימור הזוגיות כשגבולות ה"בית" מיטשטשים.
אם יש אמירה אחת בשלושת הספרים, היא שבמקום שבו המציאות קורסת (בגידה, מלחמה או מוות), הכוח הנשי אינו מתבטא בהכרח בזעקה מוחצנת, אלא ביכולת של הנשים האלה להתבונן בעיניים פקוחות ונפש חשופה אל תוך השברים, לנסח אותם מחדש במילים - ולאפשר לעצמן לצמוח מתוך החורבן.
התרעות פיקוד העורף