היום
רוח בין ערביים קלילה עלתה מן הים ונשבה במתינות בינות לבניינים בשדרות רוטשילד בתל אביב. האוויר עוד היה חמים, השמש בדיוק התכוננה לטבול בים, שולחת קרני אור אחרונות בניסיון שווא לחמם במעט את משב הרוח הקריר של תחילת הסתיו. האווירה היתה רגועה במיוחד, כמתריסה בפני מהומת האלוהים העומדת להתרחש במקום זה ממש, בעוד כחצי שעה בלבד.
אישה צעירה טיילה עם כלבה. הכלב, מסוג רועה בלגי, גדול יחסית, פרוותו בצבעי כתום ושחור, רחרח שיח. רעש כלשהו הסב את תשומת ליבו וגרם לו להרים את ראשו ולהביט בסקרנות אל המשך השדרה, אוזניו זקורות ומבט שואל בעיניו.
הערב מתמהמה, והמסעדה עוד ריקה, חשב בעל המסעדה לעצמו. אין להן כרגע מה לעשות. ואם כך, אז המרפסת הקטנה הצמודה למטבח — זכר להיות המסעדה דירת מגורים בעברה — היא המקום המוצלח ביותר להעביר בו את הזמן. למעשה, בעל המסעדה שם פעמיו למקום זה ממש, הפינה האהובה עליו. הוא אהב לשבת במרפסת הצופה על שדרות רוטשילד ולהתבונן בעוברים ושבים. התנועה הסתמית, האגבית של הולכי הרגל והמטיילים בשדרה השרתה עליו רוגע. הוא הזמין אותן להצטרף אליו, והן נעתרו בשמחה, צועדות בקלילות בעקבות קרקוש העטים שבכיסו.
כשהגיעו לשדרה עצרו והתבוננו דומם זה בזה. לבסוף זרק הבחור את המשטח שהחזיק בידו אל אחד מפחי הרחוב. הדבר עורר ויכוח בין השניים. הם התווכחו בשקט, ללא להט, כאילו השלימו עם תבוסה. קולותיהם נישאו עם רוח בין הערביים אל עבר כיכר הבימה, ולכן לא נשמעו באוזניו של האב הצעיר שעמד לא רחוק מהם, במעלה השדרה.
האב החזיק בידו השמאלית ידית דחיפה של תלת־אופן ובידו הימנית טלפון נייד. למעשה, האב היה עסוק בבלימת האופניים, שלא יאיצו במדרון, יותר מבדחיפה שלהם. ילדו בן השלוש, שישב על האופניים, לחץ בכל כוחו על הפדלים, מנסה להתנתק מאחיזת האב.
האב, מצידו, לא הבחין בכך, הוא היה עסוק בהחלפת מסרונים אינטנסיבית. המסרונים העלו חיוך חולמני על פניו. במאבק על תשומת הלב, לא היה לבנו סיכוי.
השמש נגעה בים, ובאותו הרגע אף אחד מהאנשים ששהו בזמן זה בשדרות רוטשילד לא ידע. לא האב ובנו, לא שני הבחורים, לא בעל המסעדה או המלצריות, לא האישה הצעירה ואף לא כלבה. אף אחד מהם לא ידע שמאותו הרגע, נשארו להם קצת פחות משלושים דקות.
התרעות פיקוד העורף