אני חושב ששתי סיבות אחראיות לחוויית הקריאה הסוחפת הזאת. הראשונה היא מבנה העלילה, שהזכיר לי סולם. כל שלב מוביל לשלב הבא, כל התרחשות מעוררת שאלה חדשה, וכל תשובה מולידה שאלות נוספות. גם כשאני מבקש לעצור לרגע, אינני מצליח. הרגליים מבקשות להמשיך לטפס, לחפש פתרונות לכוורת סימני השאלה הרוחשת בתוכי.
השנייה היא הקצב. כי בפרוזה הזאת יש מוזיקה. מוזיקת מתח קבועה, מסעירה ומפתיעה, השזורה בין המשפטים וההתרחשויות ואינה מרפה מן הקורא. הסולם הזה והמוזיקה הזאת העניקו לי חוויית קריאה שונה מאוד מכל מה שחוויתי לאחרונה.
אבל היא גם מעוררת סקרנות: מי מספר לאלי את חייו, מה הוא יודע עליו, ובעיקר, מדוע הוא מרגיש צורך לספר לו את סיפורו שלו? הבחירה הזאת מוסיפה לסיפור שכבה של מסתורין, שמלווה אותי לאורך הקריאה.
ואז, לקראת אמצע הספר, חטפתי "לפנים" אפקט "וואו" אדיר. אני משתמש בביטויים האלה בכוונה, אף שאינם מעודנים במיוחד מבחינה ספרותית, משום שהם מתארים במדויק את מה שהרגשתי.
נותרתי פעור פה. לא רק שהופתעתי, אלא שאפילו לא העליתי על דעתי שזה מה שעומד להתרחש. לרגע הרגשתי כאילו מישהו שלף את הסולם מתחת לרגליי והרכיב אותו מחדש בכיוון שלא ידעתי שקיים. אבל הספר עדיין לא אמר את מילתו האחרונה.
אינני מתכוון לדמיון בין העלילות, אלא לאותה יכולת מופלאה של סיום מפתיע להאיר באור חדש את כל מה שקדם לו. וכאן מוטב שאעצור. כי זהו ספר שצריך להיזהר מאוד כשכותבים עליו. כל משפט מיותר, אפילו רמז תמים, עלול לקלקל לקורא את אחת ההנאות הגדולות שהספר מזמן לו.
אבל דבר אחד אני מוכרח לומר. "הזדמנות לפני אחרונה" היא נובלה בעלת סאבטקסט אדיר, שנון ומבריק, שיש בו גם עצב אנושי עמוק. לכאורה זהו סיפור מתח, עם כל המרכיבים המוכרים של הז’אנר, שאינני נמנה דווקא עם קוראיו הנאמנים. אבל המתח הוא רק המעטפת. מתחתיו מסתתר סיפור על אמת ושקר, על בדידות נואשת, על אובדן וגעגוע, על ייסורי מצפון, על כמיהה לאהבה או אפילו רק ליחס, ועל הצורך האנושי שמישהו יראה אותנו, שמישהו ינגב מעלינו את האבק המצטבר ויעניק לנו תחושה שאנחנו חשובים לו.
ומה שמעניין במיוחד הוא שמשעני אינו מגיש לנו את השאלות האלה כהרצאה או כהצהרה. הן צומחות מתוך הסיפור עצמו, מתוך המצבים שאליהם נקלעים האנשים שבתוכו ומתוך ההחלטות שהם נדרשים לקבל. ומבלי שהתכוונתי לכך, מצאתי את עצמי חושב לא רק על מה שעומד לקרות בהמשך העלילה, אלא גם על מה שאני עצמי הייתי עושה במצבים דומים.
כי בלב הנובלה הזאת מסתתרת בעיניי שאלה אנושית מרתקת ופילוסופית: כמה רחוק מוכן אדם ללכת כדי להיאחז, אפילו בציפורניו, במציאות שמביאה לו מעט שמחה וקרני אור לאחר תקופה ארוכה של עננות ודכדוך?
אדם שחי זמן רב בבדידות ובחסך רגשי עשוי לחוות גילוי קטן של תשומת לב כאירוע משנה חיים. לפתע העולם חוזר לקבל צבעים, הבקרים מעוררים ציפייה, והחיים מקבלים משמעות חדשה. הוא אינו זוכה רק ברגעים נעימים. הוא זוכה מחדש בתקווה.
ומה קורה כאשר הוא מגלה שהתקווה הזאת עלולה להילקח ממנו? כמה רחוק יהיה מוכן ללכת כדי למנוע זאת? כמה רמזורים אדומים של מוסריות יהיה מוכן לחצות כדי שלא לחזור אל הבדידות?
קל להיות מוסרי כאשר אין למוסר מחיר. קל לומר את האמת כאשר היא אינה מסכנת דבר. אבל מה קורה כאשר האמת מאיימת להרוס את הדבר הטוב שנכנס לחיינו?
אני מדמיין אדם הנוסע לעבר מקום שבו ממתינים לו, כך הוא מאמין, אהבה ושמחת חיים. ברמזור האדום הראשון הוא מהסס, אך משכנע את עצמו שזו חריגה קטנה. ברמזור הבא כבר קל לו יותר, ובהמשך הוא מוצא הצדקות משכנעות לחציית הגבולות. עד שלבסוף הוא עלול לשכוח מדוע היו שם רמזורים מלכתחילה.
וזה אולי אחד הדברים שמשעני מצליח לעשות כאן יפה כל כך: לגרום לי להבין את הכמיהה האנושית להיאחז במעט האור שנכנס לחיים, גם כאשר הדרכים לשמר אותו מעוררות בי אי־נוחות. אני יכול להזדהות עם הרצון הנואש שלא לאבד משהו יקר, ובאותה נשימה לתהות אם כל מחיר שאנחנו מוכנים לשלם עבורו הוא מחיר ראוי. זה בעיניי אחד ההישגים היפים של הנובלה: היא גורמת לי להרגיש את המתח שבין הרצון להבין את האדם לבין הקושי לקבל את כל מעשיו.
ואינני יכול שלא להתעכב גם על שמו המסקרן של הספר. "הזדמנות לפני אחרונה". אנחנו רגילים לדבר על הזדמנות אחרונה. אבל הזדמנות לפני אחרונה? יש בצירוף הזה משהו כמעט משועשע, ובו בזמן גם עצוב. מצד אחד, עוד לא הכל אבוד, מצד אחר, אולי לא נותרו הזדמנויות רבות.
ואולי גם השם הזה קשור לאותה כמיהה שעוברת כחוט השני בסיפור: התקווה שעוד אפשר לתקן, שעוד אפשר לאהוב, שעוד אפשר להתחיל מחדש. "הזדמנות לפני אחרונה" העניקה לי חוויית קריאה מסעירה, שתי הפתעות שלא אשכח במהרה, ובעיקר מחשבות על המחיר שאדם מוכן לשלם כדי לשמור על מעט האור שנכנס לחייו. כי ייתכן שהסכנה הגדולה אינה בחציית הרמזור האדום הראשון, אלא ברגע שבו אנחנו מפסיקים לראות את האור האדום.
התרעות פיקוד העורף