"כמו בהמות": כשהחיות אנושיות יותר מבני אדם, ויש מלאך בעור של דוב

נובלה יפהפייה שמתרחשת בכפר נידח בלב הרי הפירנאים מרעישה את הלב ומעוררת מחשבה על מי פוגע ומי מציל

ירון פריד צילום: תומר אפלבאום
עקבו אחרינו
"כמו בהמות", ויולן ברו
"כמו בהמות", ויולן ברו | צילום: כריכת הספר
3
גלריה

הכל התחיל כשוויולן ברו ובן זוגה אירחו בחווה שלהם בהרי הפירנאים ילדים צעירים ממחלקות פסיכיאטריות. הילדים, שהגיעו מהעיר אל הטבע הפראי, פגשו בחיות שהסתובבו חופשיות בלב ההרים, וברו הייתה עדה לרגעים נדירים: היא ראתה איך החיות התייחסו לילדים הפגועים בעדינות שמעולם לא הפגינו כלפיה. בעקבות פנייה של אחד מבתי החולים, הזוג הפך ל"משפחת אומנה מיוחדת" וטיפלו בשני ילדים שגרו אצלם בחווה.

הקשר הזה עומד בבסיס ספרה "כמו בהמות". ויולן ברו נולדה ב-1967 בעיירה קטנה למרגלות הרי הפירנאים הצרפתיים, וילדותה עוצבה בין איתני הטבע. אבל באופן פרדוקסלי, דווקא ההתבגרות במרחב הפראי הובילה את ויולן אל החיים בעיר ואל מה שמכונה הג'ונגל האורבני. אחרי שהשלימה תואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטת טולוז, היא עשתה מעבר חד ללימודי הנדסת מחשבים, השתלבה בעולם ההייטק, וגם פרסמה ארבעה רומנים.

''כמו בהמות'', ויולן ברו. מי הבהמה?
''כמו בהמות'', ויולן ברו. מי הבהמה? | צילום: כריכת הספר

אבל שאון העיר ואופיים של בני האדם הזכירו לה, בהפוכה, את חלום הנעורים שלה: להיות רועת צאן. בגיל 30 היא עזבה את העיר ובמשך 12 שנים גידלה עיזים פירנאיות וסוסים בחווה מבודדת באריאז', איזור נטול תיירים. משם עברה לחיות בתנאים קיצוניים יותר ביער שעל ההר, ללא חשמל או מים זורמים. היא הודתה שהיא מרגישה כמו "אמא של אמא שלה", והקשר הסבוך והמורכב הזה מופיע בשני רומנים אחרים שלה.

ב"כמו בהמות" מופיעות שתי אמהות: מארייט ומריון, והן הפכים מוחלטים: האחת מקריבה את כל חייה למען בנה, והשנייה אינה רוצה כלל בילד שלה. זה הבסיס ל"כמו בהמות", שם אהבת אם מתגלה בצורתה הטהורה ביותר, והאיומה ביותר. אבל בלי קלקלנים עכשיו. ברו לא כותבת רק על הטבע, אלא חוקרת לעומק כיצד סביבה פראית משפיעה ומעצבת את בני האדם. כך מעיד המשפט שהפך לכותרת כתיבתה ותפיסת עולמה: "האדם הוא מה שמפחיד".

הילדים השקופים בעיני החברה נחווים ונתפסים במלוא יופיים וזוהרם בעיני חיות הפרא, ואצבע מאשימה מופנית, בעקיפין, אל בני האדם בחברה המודרנית החותרת ל"שלמות" מזויפת ורואה בכל פגם שהוא ובכל "סטייה מהתקן" סוג של פשע או חטא בר ענישה.

"עבורי", אמרה בריאיון, "רעיית עיזים וכתיבה הן אותו המקצוע. שתיהן תובעניות, בולעות כל רגע פנוי, מוחקות את הגבול שבין עבודה לחיים פרטיים ומשתלטות על הכול". ולכן ב"שנות העיזים" שלה היא לא כתבה כלל. יופיה המתעתע של הנובלה הזאת, שבינתיים גם עובדה למחזה בארגנטינה, פשוט עוצר נשימה וננעץ כמו חץ בלב.

הרי הפירנאים
הרי הפירנאים | צילום: Miguel303xm

כפר מבודד. נער חסון שאינו מדבר ומכונה "הדוב", סובל כנראה ממוגבלות שכלית כלשהי אך ניחן בכוחות יוצאי דופן. אישה אחת, החיה הרחק מכולם. שוטרים, ציידים, מטיילים, פיות עתיקות - וילדה קטנה ועירומה, המופיעה משום מקום. הספר בנוי עדות על גבי עדות, והקורא בו מחפש בכל כוחו, כאחוז כישוף, פתרון לתעלומה האפלה המרחפת בין דפי הרומן.

האמת, חמקמקה כצל בין העצים, מתבהרת, ובו-בזמן מתפוגגת, ובכל פעם כשהקורא מתקרב אליה, מקהלת הקולות המספרים מוסיפה עוד גרסה, עוד שמועה, עוד זיכרון. באמצעות שימוש במנגנון ספרותי מבריק ומתעתע, המחברת מטשטשת את ההבחנה בין האנושי לחייתי, בין מי שמציל ומי שפוגע. ברו מותחת במיומנות את הקורא אל קצה הכיסא ומובילה אותו בדהירה בתוך סיפור פוליפוני מהפנט, הנע בין חקירה משטרתית לסיפורי פולקלור, בין רחש היערות הפראיים ובין דרמה אנושית.

עדות לדוגמה: "ברור שמה שהוא עשה, מנקודת המבט של הכללים בחברה שלנו, זה דבר חמור. ברור שזאת עבירה. ברור שאף אחד לא אמור לטפל בילד אלמוני בלי לדווח עליו. שזה בלתי נתפס לתת לילדה קטנה לישון במערה, או להשאיר אותה תחת השגחה של חמור. ברור. אבל, אחרי שהסכמנו על זה, זה באמת מה שחשוב עכשיו? לא יותר חשוב לברר איך הילדה הזאת הגיעה אליו? למה אף אחת לא באה לקחת אותה? הוא לא גנב אותה, את הילדה, בזה אני לגמרי בטוחה... הוא לא פגש אף אחד. ממי הוא היה גונב אותה? אז זה אומר שמישהו נתן לו אותה. או שהשאירו אותה באיזה מקום שהוא עובר בו כדי שהוא ימצא אותה. רצו שהוא ידאג לה כמו שהוא דואג לחיות. הפקידו אותה בידיו כי כנראה לא היה פתרון אחר, לא הייתה ברירה. אני משוכנעת בזה. אני משוכנעת שזה זה, זה הכיוון שאתם צריכים לבדוק".

היא מוסיפה: "לפי התלמוד, שלושה דברים מקרבים את האדם למלאך: בינה, קומה זקופה, דיבור בלשון קודש; שלושה מקרבים אותו לבהמה: אכילה, זיווג, עשיית צרכים. אם כך, יכולת שפתית גבוהה (בפולחן, או נאמר גם ככלי ספרותי) היא מאפיין חשוב המבדיל בין אדם לבהמה. לפיכך, המילה בהמה מבטאת בעברית חוסר תרבות, גסות רוח, אכזריות, ולמעשה טבע לא רציונלי ואפילו לא רוחני. כמו כן, המילה נושאת גם אסוציאציה למפלצת. 'בהמות' המקראית, אותו יצור מפלצתי, היפופוטם של כאוס קדמוני, לצד הלוויתן".

מחיה התגברה להפליא על האתגר המסובך מאין כמוהו - חיקוי ספרותי של שפת רחוב. "מתרחש פה היפוך פרדוקסלי של החלוקה התלמודית", היא מסבירה. "דווקא הלשון עצמה חושפת את הבהמיות שבאדם. לשונם של תושבי העמק היא שמתגלה לרוב כחסרת רחמים, וממנה נבנית זירה אלימה - ביקורות, רמיזות והאשמות שמבטאות חוסר יכולת להבין את השונה ואף פחד ממנו".

תגיות:
ספרים
/
מחלות נפש
/
מעריב סופהשבוע