55 שנים לאחר שפדריקו פליני הפיח רוח חיים באייקון המזוהה ביותר עם הקולנוע המודרני, הלכה לעולמה אניטה אקברג, שעליה הטיל המאסטר הגדול את מימוש כמיהתו של הזכר הנוצרי/מערבי אל אלילה פאגנית קדמונית בנוסח עשתורת.



עם שמלת נשף שחורה, סטרפלס, מתוחה על גופה המרשים, ועם חתלתול לבנבן על ראשה, פסעה האלה השוודית-בלונדינית אל תוך מימי מזרקת טרווי ברומא, ובכך כוננה את הנודעת שבסצינות הקולנוע האירופי מאז ומעולם. זוהי הסצינה המרכזית ב"לה דולצ'ה ויטה" (1960), שעם השנים קמו לה עשרות מחקים לא מוצלחים, כולל בסרט "אלסה ופרד" המוקרן ממש בימים אלה ברחבי הארץ. 
 
שום דבר לא הכין את אקברג למעמד האלוהי בו זכתה בעקבות הופעתה עם החתלתול (ועם מרצ'לו מאסטרויאני כחתלתול אנושי צייתן), ופליני ידע לנצל בלבול זה, כששיתף אותה בעוד שלושה מסרטיו ("בוקצ'יו 70", "הליצנים", "אינטרוויסטה"), שבהם שוחזר מחדש המעמד הפילמאי המרגש ההוא.
 

עד שלא פגשה במאסטר האיטלקי, חייה של אקברג התנהלו על פי נוסחה מוכרת של מלכת יופי אקזוטית היוצאת לכבוש את העולם. ב-1951 היא הוכתרה כמיס שוודיה, וחיש מהר השתלבה בתעשיית הסרטים ההוליוודית במשבצת שהייתה שמורה לכוכבניות בלונדיניות בעלות חזה נדיב מידות.

די היה לה אז בהופעה בכמה קומדיות בכיכובם של צמדים כמו אבוט וקוסטלו או ג'רי לואיס ודין מרטין, על מנת לצוד את תשומת הלב של מדורי הרכילות. גם רומנים עם שורת כוכבים כפרנק סינטרה, גרי קופר, טיירון פאור, ארול פלין ורוד טיילור (שגם הוא הלך לעולמו השבוע), סידרו לה מעמד של פצצת מין בעולמם השמרני של האמריקנים בשנות ה- 50.
 
הפיצוץ הגדול הגיע אם כך רק כשפליני, שקלט בחושיו את התת-מודע הזכרי, הניח ידו על האוצר הזהוב הזה, והפך אותה לסמל המאווים הסקסואליים, שהתחרה ישירות עם דמותה המאתגרת של מרילין מונרו. מובן שבמבט אובייקטיבי מאוחר אין בכלל מה להשוות בין השתיים, שהרי מונרו גם ידעה לשחק, אך זה בוודאי לא מה שעניין את צרכני הסרטים בעידן שקדם להמצאת הגלולה ולביטול הצנזורה העצמית בהוליווד.
 
לאחר מסע הניצחון המפואר שלה ב"לה דולצ'ה ויטה", התנחלה אקברג באיטליה, והשתלבה בתעשיית סרטי הזיבורית המקומית. קומדיות דלות, סרטי אקשן זולים, פה ושם כמה קריצות לעבר סצינות מיטה, וגם מערבון ספגטי אחד או שניים. בסך הכל היא הופיעה ב-60 סרטי קולנוע שהופקו בארה"ב, איטליה, גרמניה וספרד, אך קשה למצוא ביניהם סרט ממש ראוי לציון.

אך מובן לא בזה התמצה העניין הציבורי העצום בגברת גדולת מימדים זו, שבשנות ה-50 כיהנה כמלכת תמונות הפין-אפ שחיילי אמריקה תלו בחדריהם. או כמו שניסח זאת הבדרן בוב הופ, כשהציג אותה בראשית שנות ה-50 בתוכנית הטלוויזיה שלו, וטען כי מיד עם לידתה תוגמלו הוריה בפרס נובל לארכיטקטורה עבור יצירת המופת שלהם.