להטוטנות מעייפת: מה מציל את "עיניים גדולות" מכישלון מוחלט?

"עיניים גדולות" הוא מוצר רווי עודפים של חזותית מעייפת במידה רבה. על סרטו הארוך ה-17 של הבמאי טים ברטון, שהרוב סבורים כי הוא גאון הדור

מאיר שניצר צילום: ללא
מעריב אונליין - זכויות יוצרים
מעריב אונליין - זכויות יוצרים | צילום: מעריב אונליין

הצד הברור ב"עיניים גדולות" הוא המבט על ניצול האישה. סצינות הפתיחה מתארות את מרגרט כשהיא נמלטת ביחד עם בתה הקטנה מבעלה הראשון, שעמו חיה במדינת טנסי. אקט מרשים זה של הצהרת עצמאות נשית מתמוסס בהמשך כשאותה מרגרט מתוארת כקורבן מרצון לנכלוליותו של בעלה

הצד הנוסף בסרט, זה שעוסק בהיבטים של הערך האמנותי לציוריה של מרגרט, פחות ברור, שכן הוא מתפצל לשני דיוני משנה; האחד הוא, כמובן, הדיון על אודות הזכות לקניין רוחני לעבודתה של הציירת. האחר הוא הוויכוח על אודות מרכיבי הקיטש בציורים הללו, שנחטפו כמו פטריות חמות או כמו לחמניות

מי שנושא באחריות רבה לכשל המובנה ב"עיניים גדולות" הנו השחקן כריסטוף וולץ, המגלם את דמות הבעל הנוכל. וולץ, שזכה לפרסום כלל־עולמי בשל הופעתו בסרטי קוונטין טרנטינו- "ממזרים חסרי כבוד" ו"ג'אנגו ללא מעצורים", הוא שחקן חד־ממדי, שממיר בניית דמויות ברצף של להטוטים לשוניים ובעוויות פנים. אצל טרנטינו, חובב הג'סטות הגדולות והריקות מתוכן, קל היה לו להסוות את חולשותיו המקצועיות. ב"עיניים גדולות") ממש כמו ב"אלוהי הקטל" של

תגיות:
סרטים חדשים
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף