"בזרוע נטויה": ספר חדש על ז'נאר סרטי המלחמה הישראלים

מלחמות ישראל הפכו חלק בלתי נפרד מהנרטיב הישראלי. כל מלחמה ועקבותיה בזמן. מלחמת לבנון, יותר מכל מלחמות ישראל, זוכה בעיסוק על גבול האובססיבי: עשרות ספרים עוסקים בה, והסרטים המוקדשים לה, הפכו מזמן חלק מהשיח המקומי.

"כי מלחמת לבנון הראשונה הייתה הארוכה במלחמות ישראל: 18 - או אם תרצי - ח"י שנים - מ-1982 עד 2000. שנית, היא הייתה המלחמה הראשונה שבה הכלי הקולנועי כבר עמד לרשות לוחמיה, אול ליתר דיוק – בוגריה, ככלי ביטוי אמנותי נגיש. האם כמות הביטוי הקולנועי הגדולה הזאת, אומרת משהו על חשיבותה ההיסטורית של המלחמה הזאת? לאו דווקא. מלחמת יום כיפור, שהייתה לא פחות חשובה בהיסטוריה שלנו, כמעט ולא זכתה לסרטים. אז מה?".

"כי הופעתם המאוחרת, כמעט בעת ובעונה אחת, דור שלם אחרי פרוץ מלחמת לבנון 1, נראתה לי מוזרה, מפתיעה ומרתקת לחקירה ופענוח. העבודה על הספר הייתה כרוכה בצפייה מרובה, רבת פעמים, בכל הסרטים הנדונים בספר, ובקריאה מעמיקה, רבת פעמים - בספר 'אם יש גן עדן', עליו מבוסס 'בופור'".

"יוצרי הסרטים בארץ, בעצם בכל מקום, לא מייצגים את הציבור, כלומר את העם כולו, אלא אך ורק את עצמם. במקביל יש לזכור כי יוצרי הסרטים – בכל מדינה, לא רק פה - באים מהאליטות החברתיות, ומקבלים כסף ממשלתי לעשיית סרטים מקרנות הנשלטות על ידי האליטות החברתיות. כך שבסופו של דבר, לא כבודדים, אבל כקורפוס, הסרטים מייצגים את הדעות, אם הן מביעים דעות, של אותן האליטות. במקרה של סרטי מלחמת לבנון זה בולט, כפי שאני טוען ומוכיח בספר, באופן זועק למדי".

"זה בולט במיוחד בסרט 'זרעי קיץ'', בדבריה של חגית ריין, שגם קראה לבנה בניה, כלומר 'בן האלוהים', ומספרת שידעה מראש, לכאורה, שבנה נולד ונועד למות למען האל הנ"ל. במובן הזה, יש בתורת המתנחלים הקנאים, שרואים עצמם כיהודים הכי טהורים, אלמנט נוצרי מהותי, שכן אצל היהודים בוטלה הקרבת הבן למען האל בסיפור התנ"כי המיתי של עקידת יצחק. ואילו הנצרות החזירה את מצוות הקרבת הבן, בסיפור ישו והקרבתו לאל, לכאורה למען האנושות. כך נוהגים קנאי הדת היהודית שלנו".

"קודם כל, סרטי מלחמה בכלל וסרטים אנטי מלחמתיים בפרט, ישראלים ולא ישראלים, מעודדים מלחמות וגיוס ליחידות קרביות. מלחמות תמיד מצטלמות כחוויה וכיף, עם אחלה מוזיקה וכל זה. הסרטים הספציפיים שאני מנתח בספר, מבטאים באופן חד וחריף את התופעה שחלה בחברה הישראלית ויחסה לצבא, במשך כל שנות מלחמת לבנון, ומאז ועד עתה".

האליטות הקרויות ישנות – הקרויות בטעות 'שמאלנית' – עזבו, או נטשו את עמדות הפיקוד והקרביות של צה"ל, ואת מקומם ממלאים מזרחיים מהפריפריה, עולים חדשים, בעיקר מברית המועצות לשעבר, אבל גם מאתיופיה. ובמיוחד, ובאופן עמוק ביותר, הכיפות הסרוגות".

"משני דברים עיקריים, שהם אולי דבר אחד: מידת אחריותנו שלנו, כעם וכבני אדם, ולו המזערית ביותר, למלחמות שאנו מנהלים, והורגים ונהרגים בהם. הדבר השני – ההקשר, יהיה הקשר מכל סוג שהוא, שבו צומחות ומתקיימות המלחמות הללו שאנחנו הורגים ונהרגים בהם".

"איזה ביקורת? אין בסרטים הללו שום ביקורת על שום דבר. הביקורת היחידה שיש למשל על אריאל שרון, מי שהגה - ליתר דיוק הזה - את מלחמת לבנון, עם הניסיון המטורף להמליך עליה את באשיר ג'ומאייל משת"פנו, כפי שהיא מופיעה ב'ואלס עם באשיר', זה שהוא היה אוכל חביתה עין מחמש ביצים. ווואו!".