השחקנית שרה אדלר, שרלוט גינסבורג של הקולנוע הישראלי, הייתה בעיצומה של הדרכת קבוצות של מהגרים בנבכי הביורוקרטיה הצרפתית, כשלפתע תפס אותה טלפון בלתי צפוי. אדלר, שבחצי השנה האחרונה חיה בפריז, שאליה עברה מישראל לאחר צוק איתן, קיבלה הודעה כי הסרט הישראלי הקצר "איה", בו היא מככבת, התברג ברשימת חמשת המועמדים הסופיים לאוסקר בקטגורית הסרט הקצר.
שלוש שנים תמימות לאחר צאתו לאקרנים, "איה" הוא כרגע הסיכוי היחידי שלנו לפסלון, זאת, לאחר ש"גט" המדובר לא הצליח באותה המשימה. אבל אדלר, סוג של כדור בקנה הקולנוע הבינלאומי שעדיין לא החליט לאיזה כיוון גיאוגרפי הוא רוצה לירות, לא מתרגשת מהשטיח האדום. "אני לא זוכרת אפילו מתי צילמנו כי זה היה כ"כ מזמן" היא מודה. או שאולי זו רק הילת השלווה ספק אדישות שמקיפה אותה ומלווה את צופיה הרבה לאחר שהסרט נגמר. למרות מראה השכנה ממול בגרסת הנון שלנט, אדלר בוחרת את תפקידיה תוך נטייה לאזור האינדי ולגילום דמויות נשים מורכבות עם תוגה חורפית שאינה מכאן. ואולי זו הסיבה שעבור הצופה הישראלי הממוצע היא השחקנית הישראלית המוערכת אך היחסית אנונימית, בקטגוריית מים שקטים חודרים עמוק.
"לצערי רוב האנשים בוחרים לראות ולהתמקד דווקא בעצב שבמראה שלי. אבל אם תשאלי את החברים שלי הם יגידו שאני חצי ליצן. לא יודעת, אולי אני קצת פחות נוטה לדרמטיות, וזה קורה רק אם אני מגיע לאיזשהו קצה. ובכלל, בחיים שלי לא הייתה לי איזו טראומה גדולה, אלא טראומות קטנות".
"אלו רוב התפקידים שמציעים לי, ובהחלט הייתי שמחה לעשות תפקידים סוערים או קומיים. אני חושבת שאדם עשוי מהרבה שכבות. כן, ראיתי הרבה דברים וחוויתי הרבה חוויות שחלקן גם עצובות. אני יודעת מה זה קושי, ומה זה כאב ועצב, אבל אני גם מכירה את הכוח של החיים והטוב שבהם".
"אני כל הזמן בשאלות לגבי הבחירה הזאת. כשהייתי ילדה רציתי להיות מגשרת בין מדינות, אבל איבדתי את התמימות לגבי זה. המשחק משך אותי כי התנהגויות של אנשים והסיבות שמניעות אותם מעניינות אותי. הקולנוע הוא עבורי מקום שמאפשר לי לגעת באנשים ובהתנהגויות שלהם, ובגלל זה אני שם".
"איה", הסרט הישראלי־צרפתי של מיכל ברזיס ועודד בן נון, שאותו הפיקה יעל אבקסיס, מגולל את סיפורה של בחורה חובבת טרמינלים שמחליטה לרכוב על טעות בזיהוי ולזרום עם זר גמור (שאותו מגלם השחקן הדני אולריך תומסון) כל הדרך לירושלים.
"אני חושבת שמגיע לסרט לזכות. יש בו שילוב בין משהו קלאסי שעשוי מאוד מדויק ובין משהו לא קונבנציונלי באופן שבו שתי הדמויות הראשיות מתקשרות״.
הביוגרפיה של אדלר (37) רצופה מעברים. היא נולדה בפריז למשפחת אמנים. בת יחידה לאב איש תיאטרון וצייר, ואם מתורגמנית. בגיל 10, לאחר גירושי הוריה, עלתה עם אמה לישראל.
את שנות התבגרותה העבירה בתל אביב ולאחר מכן החליטה לחתוך לניו יורק, ללמוד משחק אצל לי סטרסברג. שש שנים שהתה אדלר במנהטן, תקופה שבדיעבד תרמה לעיצוב השקפת עולמה הקוסמופוליטית, שמעדיפה להתפרס על מרחבים ומאשר להתקבע בכבלי החשיבה המערבית.
לקהל הישראלי היא נחשפה לפני כעשור. הרזומה שלה כולל גיחה לפסטיבל קאן, עם הסרט הצרפתי Pourquoi tu pleures, לצד תפקידים ראשיים בסרטים ״לרדת מהעץ״ עם גל תורן, "שנת אפס" לצד קרן מור ומוני מושונוב, ״אבנים״ הצרפתי־יש־ ראלי וגם ״מארי אנטואנט״ של סופיה קופולה בתפקיד שבו לא נדרשה לומר מילה. ראינו אותה גם בסדרות ״אבדות ומציאות״, ״פרשת השבוע״ ו״יחפים״.
ב־2007, עם צאת ״מדוזות״, סרטם זוכה פסטיבל קאן של אתגר קרת ושירה גפן, שבו כיכבה, היא נחשבה להבטחה הגדולה של הקולנוע המקומי. את איכויות המשחק יוצאות הדופן שלה איתר שלוש שנים קודם הבמאי הצרפתי המוערך ז׳אן־לוק גודאר, שליהק אותה לסרטו ״המוזיקה שלנו״, שעליו הייתה מועמדת לפרס האוסקר האירופי.
בין לבין הייתה סולנית בלהקה ״אנרגיה חולנית״, הספיקה להתחתן עם הבמאי הצרפתי־ישראלי רפאל נג׳ארי וללדת בת. כל זאת תוך הצלחהמרשימה בהתחמקות מנבירות תקשורתיות בחייה.
״כמובן שהחיים על הקו לא מקלים על בניית הקריירה, אבל מצד שני זה מרבה את האפשרויות. סביר להניח שאם הייתי גדלה בתוך משפחה קונבנציונלית עם אחים וכלב ולא היינו זזים מאותו בית, היה משהו יותר יציב ויותר ברור בדרך שבה אני חיה.
אבל גדלתי בבית שהיו בו אנשים מכל העולם, הרבה שפות ותחושה של עולם מאוד פתוח והמון דרכים לחיות. כשהייתי בארץ החיסרון של אבא שלי מאוד הורגש. יחד עם העצב, הגעגוע והכאב על העובדה שיש אנשים רחוקים, קיימת בי ההבנה שקשרים אמיתיים הם אלה שמחזיקים גם במבחן המרחק. כשאתה נפגש עם מישהו שקרוב ללבך לעתים רחוקות ורק לפרק זמן קצר, אתה מעריך יותר את הקשר ופחות מתעסק בקטנות או בקונפליקטים״.
מבחינתה, המעבר לפריז היה מהלך טבעי. ״אומנם חייתי המון שנים בארץ, אבל תמיד עם רגל אחת בפריז כי כאן המשפחה שלי״, היא מסבירה. ״עכשיו כשאני עם ילדה חייבים לקבע את הבסיס ולתת יציבות. זה באמת נורא מבלבל שיש הרבה אופציות. זה יוצר כוח, אבל גם חוסר יציבות מסוימת שדורשת ממך ליצור יציבות פנימית שאינה תלוית מקום.
כשאני בפריז חסרים לי החברים בארץ, אבל כשאני בארץ חסר לי המגוון התרבותי. כי למרות העובדה שבישראל קיימות מגוון עדות, אין דגש לרב תרבותיות ובסוף זה תמיד חוזר לתרבות יהודית. בפריז יש גירוי יצירתי כל הזמן, ולצערי בתל אביב זה מצומצם יותר״.
למען האמת קצת קשה לי לראות אותך מנווטת בתוך הזיעה, העצבים וחוסר הנימוס הישראלי.
אני לא מתמודדת דרך הקונפליקט, אלא מנסה לפתור. בישראל אני מרגישה ישראלית לכל דבר. גם כשחייתי בניו יורק הרגשתי לגמרי ניו יורקרית. אני לא מתחברת לגבולות, אלא למשמעות ולאנשים״.
התרעות פיקוד העורף