במשך השנים שבהן היא מקדישה את עצמה לנושא, שמעה קמפבל־סטפן מאות רבות של עדויות של נשים על מעשי אונס שעברו. “בכל פעם שמישהו או מישהי חולקים איתי את סיפורם, אני מרגישה את זה. את הפחד, את ההטראומה, את הפגיעות, את הבלבול, את הכעס”, היא אומרת. “וזה ממשיך ומלבה את המאבק שבתוכי. אבל בזמן שאנחנו משוחחות על זה, אנחנו מכוונות את הרגשות אל הכוחות, אל האפשרות להשמיע קול ואל ההבנה
נוכחתי לדעת שזה לא גובה ממני מחיר נפשי, רגשי או גופני, ומצד שני זה גורם ליותר ויותר נשים לשתף בסיפור שלהן ולמצוא כוח ותמיכה וגם לסייע לאחרות לעשות כמותן. בתחילת המשפט נתנו לי את האפשרות לערוך אותו בדלתיים סגורות, אבל זה לא היה הגיוני בעיני. מדוע לא לפתוח את הדלתות ולתת לאמת לצאת החוצה? הרי אין לי מה להסתיר. ההשתקה מנציחה את האונס. היא נותנת לאנשים כוח ושליטה. מאחר שאין אשמה הם
“אני לא מוצאת את עצמי מהרהרת בשאלה ‘מה היה אם’. זה שביל מסוכן לצעוד בו. נאנסתי וזה חלק מחיי לעולמים. תראי אילו דברים חיוביים יצאו רק מהעובדה שדיברתי על זה. אני ממשיכה ליהנות מהחיים, חווה את העליות והמורדות, הפניות והסיבובים. אני מקבלת השראה ומעשירה את חיי בזכות העבודה ובזכות נשים אמיצות שאותן אני פוגשת, שמתמודדות באומץ מול החברה הפטריארכלית ומיישירות מבט אל העתיד”.
התרעות פיקוד העורף