"קנקן הקטן״


לצד מיכאל האנקה האוסטרי, ברונו דומון הוא גדול הקולנוענים הפועלים כיום באירופה. כמו האנקה, גם יצירתו של דומון הצרפתי מתרכזת בעיקר בבירור מוסרי של מהות הרוע האנושי, ובמרקם היחסים שהתפתחו בעידן הציוויליזציה המערבית בין הציווי הפראי- פגאני לעצם הקיום בכל מחיר, לבין שכבות הכיסוי הדתיות, שיצקו מעטה נוצרי רב חסד, שכמו מסתיר את החיה שבאדם.
 
בישראל דומון כלל אינו מוכר, שכן רק סרט אחד שלו (״החזיז״׳) נחשף עד כה להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע בארץ. כל יתר סרטיו הוצגו רק בפסטיבלים של שדרות, ירושלים וחיפה. במסגרת אירועי פסטיבל הקולנוע הצרפתי, שייפתח ביום ראשון הקרוב בשלושת הסינמטקים הגדולים, יתוקן במקצת העוול הזה, עם אירוח ״קנקן הקטן״ - יצירת המופת החדשה מאת דומון, שציינה את בכורתה העולמית בפסטיבל קאן האחרון.
 

על פניו, מדובר פה במפגש בין ״טווין פיקס״ של דיוויד לינץ' לבין סרט האימה הקלאסי ״פריקס״. והרי די בכך כדי להעלות את ״קנקן הקטן״ על ראש שמחתם של עכברי הסינמטקים באשר הם. מבט מעמיק יותר על הסרט הארוך הזה (שלוש שעות ורבע), שאינו אלא גרסה מקוצרת של סדרת טלוויזיה במימון ערוץ ״ארטה״, חושף מבנה דרמטי המורכב משכבות מרובות של תר־ בות, היסטוריה ומיתוס גותי המהול ברגעים קו־ מיים בלתי נשלטים.
 
מי שמכיר את עבודתו הפילמאית של דומון, יודע בוודאי שהוא מתעקש למקם את עלילות סרטיו בקצה הצפוני של צרפת, באזורים הכפריים, המוזנחים והפראיים במידה רבה של המדינה. כאלה היו סרטיו ״חיי ישו״, ״האנושות״, ״פלנדריה״ או ״מחוץ לחוג השטן״, וכזה הוא גם ״קנקן הקטן״, שמחרוזת סיפוריו הפנטסטיים מתחוללת בכפר המצוי לחופי תעלת למנש המפרידה בין צרפת לאיים הבריטיים.
 
התמונה הסוריאליסטית הפותחת את הסרט, היא שקובעת את הטון הרב משמעי שלו. בסצינה הראשונה נראה מסוק החג מעל בונקר גרמני נטוש, שריד למלחמת העולם השנייה, ומתוכו נשלפת פרה מתה, הנישאת באוויר כאילו היא אותו פסל של ישו הקשור בכבל להליקופטר - הסצינה האייקונית שפדריקו פליני שתל בפתיחת ״לה דולצ'ה ויטה״. מסתבר שבקיבת הפרה המתה נחים חלקים מעוכלים מגופתה המבותרת של אשת הכפר, שעקבותיה אבדו ימים מספר קודם לכן. מובן שלא חולף זמן רב, ובמעיים של פרה מתה אחרת נמצאים שרידיו של פועל אפריקני שעבד בסביבה. הוא היה המאהב של המנוחה מספר אחת. ובהמשך נחשפת עוד צעירה שנאכלה על ידי חזיר רעבתן, ובסך הכל מוצאים את מותם במהלך הסרט לא פחות משישה בני אדם. כולם קשורים איכשהו בקשר רומנטי משותף.
 
כל המיתות המשונות היו עוברות בשקט יחסי, אילו משטרת המחוז הייתה פושטת ביעילות על אנשי הכפר, ודולה מהם את האמת על אודות השתוללות מלאך המוות בסביבתם. אבל מה לעשות שדומון החליט להתבדח מעט, ותקע במרכז העלילה זוג שוטרים חוקרים, שמתחלק כך: הבכיר מבין השניים הוא קהה מחשבה, הליכתו לקויה והוא סובל מטיקים בלתי נשלטים בשרירי פניו. במבט ממרחק הוא נראה כמו מריונטה מקולקלת, שמופעלת על ידי בובן שיכור. שותפו וסגנו לחקירה הינו שוטר מדולל שיניים, שחיוך אידיוטי קבוע מרוח על שפתיו, והוא עצמו אינו מסתיר את רצונו הלא כמוס לנטוש את המשטרה, ולהפוך לנהג שודים. וזה הצמד, נציג החוק והסדר, שאמור להתמודד כנגד עולם השדים הזוממים שחמקו החוצה מהבקבוק, ומתהוללים בחוצות הכפר המקולל.
 
החוליה המחברת בין החוקרים לבין הנניח-נחקרים הוא הילד קנקן, שמאוהב בילדה איב, ונע על אופניו בין תחנות הסיפור, כאילו אינו אלא הרמס שליח האלים, שמפיץ בשורות רעות לכל עבר. קנקן הקטן, שעל שמו קרוי הסרט, נולד, מה לעשות, עם מספר פגמים חיצוניים, שכמו מבדלים אותו מעולם הילדות, ומעניקים לו פנים של ישיש חכם ומהורהר. כל זאת, אף שהוא עצמו דווקא חובב את ההשתובבות, ומרבה להטיל על סובביו חזיזים רועמים ומפחידים.
 
מי שמשלימים את הסביבה האנושית הבלתי שגרתית אינם חייזרים, כמו ב״טווין פיקס״ למשל, אלא בני אדם נוספים, גם הם תוצר של סדרת ייצור פגומה. בולט במיוחד הוא דני, הדוד של קנקן, שזה עתה שב מאשפוז בבית חולים לחולי נפש. דוד זה אינו שולט כהלכה באברי הדיבור, וגם רגליו נוטות להסתבך אחת עם האחרת, והוא כולו בבחינת פצצה מתקתקת. לקנקן יש דוד נוסף, משונה אף הוא, שלא לדבר על מראהו המבעית של אבא של קנקן. אפשר לנסח זאת כך: אילו הטיפוסים שהנציחה הצלמת האמריקאית הנודעת דיאן ארבוס היו יכולים לעקור עצמם מתוך דפי האלבומים שבהם הונצחו, הם היו בוודאי משתלבים באופן הכי טבעי באינוונטר האנושי-חייתי שדומון מאכלס בו את הסרט.
 
אבל לא בכך גדולתו של הסרט. שהרי דומון, אילו היה מסתפק במציצנות הקרקסית, היה מואשם בנצלנות אופורטוניסטית. דומון, שקודם לכניסתו המאוחרת אל עולם הקולנוע (רק בגיל 39 הוא החל בבימוי סרטים), שימש כמרצה לפילוסופיה, שומר היטב על האיזון בין הסוריאליסטי, הנלעג, הדתי והפוליטי.

העובדה שהעלילה תקועה בין הבונקרים של החומה האטלנטית שבנו הנאצים ונפרצה בפלישת כוחות הברית לנורמנדי, מוזנת היטב על ידי כלי משחית שונים שילדי הסביבה דגים מתוך שברי הבטון. רימון יד, חזיז או אקדח אינם בבחינת צעצועים הזרים לעולמם של הילדים. הם פשוט אוספים אותם מתוך תלי ההריסות של ההיסטוריה הצבאית של אירופה. 
 
כמו אצל האנקה (בסרטו ״מחבואים״ למשל או ב״סרט לבן״), גם דומון יודע לעמת בין המלחמות האירופיות, שבבסיסן הן מאבק כיתתי פנים־נוצרי על פרשנות הטוב והרע, לבין עלבון הזר והתלוש שמנסה להתערות ביבשת. כך קורה שסצינת השיא ב״קנקן הקטן״ מתארת יתום שחום עור, שאביו נאכל קודם לכן על ידי פרה, המטפס במהלך תהלוכת 14 ביולי על ראש בניין ומשם צולף באקדח גרמני נושן על תושבי הכפר. מתחתיו פרוש דגל הטריקולור של הכאילו־חירות והעאלק־שוויון, והוא זועק כנגד צרפתיותם המתפרצת של החוגגים את מה שהכי מפחיד אותם: אללה אכבר! אללה אכבר!
 
ברקמתו של הפסיפס החברתי־דתי הזה מסתייע דומון בשחקנים חובבים בלבד, תוך שהוא מגו¬בה במצלמתו הנעה באלגנטיות של גיום דפונטן (שכבר צילם עבור דומון את ״קאמי קלודל, 1915״), למרות הבחירה המוזרה בסינמסקופ כפורמט שבו צולם הסרט. החיבור של האימה העלילתית בנוסח אגדות האחים גרים, ביחד עם המסתורין הבוקע מתוך תנאי הטבע עצמו - דיונות, שברי בטון, גלי ים מתנפצים ורפתות צופנות סוד - יוצרים את אחת העבודות היותר סוחפות שהקולנוע הצרפתי הציע בעשור החולף.
 
לצד ״קנקן הקטן״ יוצגו בפסטיבל עוד 15 סרטים, שהבולט בהם הוא ״טימבוקטו״ של עבדרחמן סיסאקו (״באמקו״), שאך לפני שלושה שבועות גרף שבעה פרסי ״סיזאר״ מטעם האקדמיה הצרפתית, והיה גם בין המועמדים הסופיים לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר.

"יקירי"

בקיץ 2009 נחטף פעוט בן 3 מבית אביו בעיר שנדן שבדרום סין. באופן רגיל היה המקרה המצער הזה מצטרף לסטטיסטיקת האימים, שכוללת עשרות אלפי ילדים סינים שנחטפים מדי שנה מבית הוריהם. החריג בסיפור הנוכחי נעוץ בעובדה ששלוש שנים לאחר החטיפה הצליחו ההורים שבורי הלב לאתר במפתיע את הבן, שגודל בכפר מרוחק. על אודות המקרה הזה צולם סרט תעודה שזכה להד ציבורי בסין, ובו צפה גם המפיק-במאי ההונג קונגי פיטר צ'אן, כיום מהמצליחים בקולנועני תת-היבשת האסיאתית, שבו במקום החליט לעבד זאת לסרט עלילתי.


"יקירי". צילום: יח"צ

״יקירי״ פוסע בעקבות קודמו הדוקומנטרי, ומשחזר בפירוט רב (ודי מייגע, למען האמת) את תהליך החיפושים אחר הילד החטוף. מאותו הרגע שבו מאתרים ההורים את בנם, כמו מסתיים החלק הנודניקי של הסרט, ומתחיל הפרק המעניין בו. חלק זה מוקדש לימים שלאחר שובו הביתה של החטוף הקטן, כשהוא מסרב להסתגל לסביבת ינקותו, שאותה שכח כבר מזמן. צד נוסף במלודרמה העזה הוא אופני התנהגותה של האישה מהכפר הנידח, שגידלה את הזאטוט (שאותו חטף למעשה בעלה). ״יקירי״ עוקב אחר הפייט שמחזירה האישה הכפרית, שאף היא שבורת לב, בניסיון לזכות מחדש בחזקה על הילד. ווי זאהו המגלמת דמות זו, עושה זאת במשוכנעות מעוררת אמפ¬תיה, שכמו משנה ב-180 מעלות את האשמה הרובצת על ראשה, והופכת את אשת החוטף לקורבן.
 
פיטר צ'אן, שלמד קולנוע באוניברסיטת לוס אנג׳לס, והספיק לביים עבור חברת דרימוורקס של ספילברג קודם ששב לסין, ולהפיק בה להיטי קולנוע ברצף, מנתב במיומנות מקצועית את החומרים מגירי הדמעות. אילו התסריט היה מדלל את קטעי החיפוש לטובת הרחבה של הק¬טעים הרגשניים, שמגיעים מאוחר יותר, ״יקירי״ היה מרוויח מכך לא רק שלוליות נוספות של דמעות, אלא גם אמירה ערכית של ממש.