אני כבר לא ילדה: עמית פרקש עוברת לעולם של הגדולים

שהייתה בת 17 כבשה את לבנו עם קולה הענוג והביצוע המרטיט ל״מיליון כוכבים״, שיר לזכר אחיה תום, שנהרג בהתרסקות מסוק במלחמת לבנון השנייה; 8 שנים אחרי, חוזרת עמית פרקש לשיר, כשמאחוריה קריירה ענפה ככוכבת ילדים.

״מאז שהייתי ילדה קטנה שרתי״, היא משחזרת. ״גם החוויות האישיות שלי עם אחי היו במוזיקה. תום אהב מוזיקה וניגן בגיטרה. כשהוא נהרג בחרתי להיפרד ממנו עם שיר שכתב יפתח קרזנר, חבר המשפחה. לא האמנתי שהשיר יהיה דבר כזה גדול, שממשהו משפחתי הוא יתפרץ לכל עבר. אבל אני מאמינה שזה לא קרה סתם. גם אם אחי היה בחיים אני מאמינה שהייתי שרה. זה משהו שבוער בי״.

לסנונית הראשונה המבשרת על האלבום שבדרך, בחרה פרקש את ״לידך״ (מילים ולחן: שי גבסו). שיר על אהבה נכזבת, על הפעם הראשונה שנשבר הלב. על אהבת בחורה לגבר שלא נענה לאהבתה, ולא מוכן להיות שם בשבילה, כמו שהיא בשבילו. ״בהאזנה הראשונה לשיר התחברתי והרגשתי שהוא נכתב עלי״, היא אומרת.

״בעיקר החשיפה והצורך לענות על השאלה כמה אני רוצה להגיד, כמה אני רוצה לשמור לעצמי, ואם אני מספיק בשלה או בוגרת. בסופו של דבר אמרתי שלא משנה מה אחרים יגידו, כי ברגע שאתה משחרר, אתה הופך להיות אמן נקי שעושה את מה שהוא מרגיש״.

״את השיר ׳זמן׳ כתבתי יחד עם עידו מוסרי, שגם הלחין אותו. השיר השני נקרא ׳לא יקרה לי שום דבר׳. הוא מדבר על החוויה שלי בשנים האחרונות, שקצת הלכתי על ביצים ופחדתי ממה שיגידו עלי. השיר מדבר על זה שלמדתי לשח־ רר ולהבין שלא יקרה לי שום דבר. שאני צריכה יותר להעז ולהאמין בעצמי. כחלק מהתהליך הזה נרשמתי ללימודים בסטו־ דיו למשחק של יורם לוינשטיין״.

״אני משחקת מגיל 18, למעלה משבע שנים. התחלתי בגיל מאוד צעיר, כל השנים עבדתי והיה לי נחמד במקום שלי. אבל אתה מגיע לגיל מסוים שאתה רוצה לקחת את זה צעד אחד קדימה ולהתמקצע. הרגשתי שאני רוצה לחוות את חוויית הלימודים ולהיות בתוך מסגרת עם בני גילי. לקבל כלים חדשים ולהתפתח בתחום המשחק, כך שאוכל לעשות דברים שמ־ עניינים אותי כמו תיאטרון או קולנוע״.

״בהתחלה היה לי מוזר להסתגל למסגרת אינטנסיבית. אני חיה חיים מאוד פשוטים, עם המשפחה שלי והחברים שגדלתי איתם. לא השתניתי בגלל שאני שחקנית מוכרת. אני נאמנה למקורות ולבסיס שלי, ולא באתי ללימודים בקטע מתנשא. כמו כל אדם חדש שמגיע לכי־ תה, רציתי שיקבלו אותי, קצת כמו בתיכון. בהתחלה, כשלא התקרבו אלי, נורא נעלבתי. הרגשתי מה זה להיות ילדה דחויה. אבל מהר מאוד זה השתנה, כי התברכתי באנשים שלא נתנו לי להרגיש זרה, שהפכו להיות חברים שלי לחיים״.

״ממש לא. אני בכל זאת 8 שנים בתעשייה, עם קהל שתומך בי והולך איתי, ולא אעז לעזוב אותו. אבל כמו שהילדים שהלכו איתי התבגרו, גם אני התבגרתי ואני רוצה לעשות עוד דברים״.