סמבה סיסה, שמשפחתו חיה בדקאר בירת סנגל, שוהה כבר עשר שנים בצרפת. הוא עובד במשרות דחק במסעדות, וכך תומך כלכלית מרחוק במשפחתו. יום אחד נקלע סמבה (שימוש מיותר בכינוי שדומים לו, ״סמבו״ ו״סימבה״, שירתו בעבר קומדיות גזעניות) אל מרכז הכוונת של משטרת ההגירה הצרפתית, ומקבל צו גירוש מהמדינה. כל זאת, אף על פי שבהיבט משפטי צרוף הוא צבר די והותר זכויות תושב בפריז, עירו המארחת. לעזרתו נחלצת בורגנית לבנה, המתנדבת בארגון לסיוע למהגרים בלתי חוקיים. היא תימהונית מעט, הוא בחור שקט שכל כוונותיו טובות, ומה הפלא שניצת איזשהו קליק בין השניים. הפן המצחיקני במקרה הזה נובע בעיקר מגישות וממסורות מנוגדות בתחומי החיזור וההתנהגות ברשות הציבור. כאילו הוא יהודה ברקן והיא חיה קציר, ואנחנו בכלל תקועים עדיין ב״צ׳רלי וחצי״ של בועז דוידזון.
מבחינות רבות מזכיר ״סמבה״ את הקומדיה הצרפתית המצליחה של השנה החולפת ״למה זה מגיע לי״, המטיפה לכינונה של חברה פלורליסטית ופתוחה, מה שעשוי בהחלט להרגיז את מארין לה פן ואת החוג הענקי של תומכיה. אלא שכמו ״למה זה מגיע לי״ סר הטעם, גם ״סמבה״ מעדיף בסופו של דבר את ריח המזומנים הקלים של הקומדיה נטולת המחויבות על פני העמקה של ממש בסיטואציות הנבראות במהלכו.
התרעות פיקוד העורף