בריחה אולימפית: "לחזור הביתה" לא העלה את הבמאי המהולל בחזרה למסלול

מהולל או מקולל, זאנג יימו הסיני ממשיך לשאת על גבו את הנטל הכבד של אולימפיאדת בייג'ינג. היה זה זאנג שעיצב וביים בקיץ 2008 את טקס הפתיחה הראוותני והרהבתני, הבזבזני והווירטואוזי, עוצר הנשימה ומדיף ריחות האסתטיקה הפאשיסטית של האולימפיאדה שנערכה בבירת סין. מאז, כך נדמה, מתקשה הבמאי הנודע לשוב אל הממדים הצנועים יחסית של אקרן הקולנוע, ומן הסתם אמור היה ״לחזור הביתה״, סרט קטן למדי, להעלות אותו בחזרה על מסלול העשייה הפילמאית המקובלת.

בשש השנים שקדמו לאותו טקס פתיחה שעורר כלפיו בו זמנית קריאות התפעלות וגם תחושות חלחלה, התמקד זאנג בבימוי סרטי ראווה, בעיקר כדי לשכלל את יכולותיו בהפעלת המונים, ובפיסול בני אדם למטרות צורניות, כאילו הוא אינו אלא זרוע מאוחרת של לני ריפנשטאל המשוקצת, חביבתו של היטלר ומעצבת טקסי ההמון הנאציים. היו אלה סרטים כמו ״גיבור״ (2002), ״מחול הפגיונות״ (2004) ו״קללת פרח הזהב״ (2006), שבהם זאנג הטמיע בתוכו את עקרונות האסתטיקה הסימטרית, את הנגדות הצבעים הדינמיות, ואת הזזתן של מאסות אנושיות על פי עקרונות של פיקוד על מכונות אוטומטיות - עקרונות שאותם ידע ליישם בפתיחת האולימפיאדה.

מוזר הוא שדווקא זאנג התפתה לסרטי הראווה הענקיים, שהרי עוד בשנת 1999, רק שלוש שנים לפני שביצע את המהפך בכיווני הקריירה שלו, הוא עוד הספיק לביים את הדרמה הכי קטנת ממדים שלו, ״אף לא אחד פחות״, שבמרכזה ניצבת מורה כפרית, כולה בת 13, שנדרשת לשמור על שלמות בית הספר שעליו הופקדה לפתע. יצירה נהדרת זו עולה וצפה בזיכרון למראה הסיפור של ״לחזור הביתה״, סרטו החדש של זאנג, שבו הוא שב ומתמקד בדמות של מורה, והוא עושה זאת באמצעים צנועים ביותר, בהשוואה לממדים המפלצתיים של סרטיו פרי העשור האחרון.

הפעם אנחנו לא בכפר, אלא בשכונה בשולי בייג'ינג, וסיפור המעשה נטוע בראשית שנות ה־70, כאשר סין בהנהגת מאו הייתה שרויה בעיצומה של מהפכת התרבות. מורה מפוחדת למראה מגדלת לבדה את ילדתה בת ה־13, ששאיפתה המוצהרת היא לגלם את הדמות הראשית במופע מחול שמאורגן בידי המפלגה הקומוניסטית השלטת. הבעיה הרובצת מעל ראשיהן של האם ובתה, שאפילו אין צורך לדון בה בקול רם, נגזרת מגורלו של אבי המשפחה. עשר שנים קודם לכן הוא שימש כמרצה באחת המכללות בעיר הבירה, אך עם פרוץ מהפכת התרבות, נאסר האיש, תויג כאויב העם והוגלה למחנה כפייה בצפונה של מדינת הענק. ואם אבא הוא אויב העם, איך זה יוכלו פרנסי המפלגה להפקיד את ביצוע התפקיד הראשי במחול הפטריוטי ברגליה של בתו?

צרה נוספת, הרבה יותר משמעותית, היא הידיעה הפטאלית שמתגלגלת לאוזני המורה ובתה הרקדנית. מסתבר שהאב ברח ממקום כלאו, וכנראה שעושה את דרכו חזרה אל בית המשפחה. השתיים מוזהרות על ידי נציג השלטון האדום, שחלילה להן מלהכניס את הנמלט אל דירתן. והנה, מתייצב המרצה לשעבר בבגדיו הבלואים ובשערו הסתור אל מול דלת ביתו, אך אליו הוא לא מורשה לפסוע. ואם לא די בכך, מלשינה עליו הילדה בפני השוטרים הדולקים אחריו. כך קורה שבתחנת הרכבת המרכזית של בייג'ינג, לנגד עיניה ההמומות של המורה המאוימת על ידי השלטון, נאסר בשנית בעלה הבורח, ונשלח מחדש לארץ גזירה.

חולפות להן עוד מספר שנים, ושום דבר טוב לא צומח מהן. הבת חדלה מלימודי מחול והופכת לפועלת במפעל טקסטיל, ואילו האם פורשת מהוראה, משום שאמנזיה קשה זוחלת ומאכלת את תאי הזיכרון במוחה. דווקא אז, עם שוך אירועי מהפכת התרבות, משתחרר האב מבית האסורים ושב לביתו. הוא חוזר, אלא שאשתו מוכת השכחה אינה זוכרת אותו עוד. במצוות הפסיכולוג השכונתי שהמפלגה מעמידה לרשותו, משתדל המרצה לשעבר להחיות את זכר שנות הנישואים, ובכך לטלטל את מוחה ההולך ומתנוון של אשתו. צילומים ישנים, מכתבים מצהיבים וצלילי פסנתר נשכחים אמורים לעשות עבור הבעל את מלאכת הרענון. אבל נאדה.

כל חובבן המתעסק בפרשנות פסיכולוגית בסיסית, יודע שקללת אובדן הזיכרון של המורה הבודדה נובעת מטראומת מאסרו של הבעל מול עיניה. גם לעובדה ששום אמצעי חיצוני אינו כשיר אל מול המשימה האבודה של החייאת העבר, שמור רקע פוליטי ברור, שכן האישה אינה אלא סמל לחברה הסינית, שבחרה להשכיח את שנות האימה של מהפכת התרבות המאואיסטית. הבעיה היא שאין בכל ההנמקות כבדות המשקל הללו כדי להציל את ״לחזור הביתה״ מהשיממון המסוים שמשתרר על פני עלילתו הצפויה.

מקולנוען שידע בעבר לטוות על הבד יצירות עוצרות נשימה כמו ״ז'ו דו״, ״הפנסים האדומים״ או ״הדרך הביתה״ (לא לבלבל עם שמו של הסרט החדש), מותר היה לבקש סיפור בעל עומק חזותי, ולא רק התמקדות נודניקית קמעא במלודרמה סביב מחלת האמנזיה, כאילו אנחנו שוב תקועים בערב חלוקת האוסקרים של חודש פברואר האחרון, שבו זכו בתארים הנכספים ג'וליאן מור ואדי רדמיין, המגלמים חולים אנושים הלוקים באלצהיימר ובניוון שרירים.

באין ברירה אחרת, כל שנותר הוא להתמקד בהיבטים רכילותיים מעט, הנגזרים מהופעתה של גונג לי, שמגלמת את דמות המורה הסובלת. גונג לי, הליידי הראשונה של הקולנוע הסיני, התגלתה על ידי זאנג בעודה סטודנטית למשחק, וב־1987 הפקיד אצלה את התפקיד הראשי בסרט הביכורים שלו ״שדות החיטה האדומים״, שהביא לו את פרסומו העולמי. מאז אותה הצלחה הפכו השניים לזוג משמיים. גונג לי כיכבה בכל שבעת סרטיו הראשונים של זאנג, עד ״כנופיות שנגחאי״ (1995), שבמהלך הפקתו התפוצץ הקשר הרומנטי, ובעקבות זאת בא גם הנתק המקצועי.